ספירת העומר
נצטווינו בספירת העומר.
והוא אומרו יתעלה:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם.
ויקרא כג, טו-טז
המצווה הקסא
בגד חדש זה כיף גדול, אבל מגיע השלב שממנו והלאה הוא נשכח בארון.
על השפתיים מזדמזם שיר חדש וקליט, אבל מתישהו רוצים רק שיתחלף במנגינה אחרת.
מה ממלא את הלב יותר מאהבה חדשה, אבל הימים שעוברים מקהים את רגשות הלב.
אנחנו מתרגלים במהירות לחידושים ושינויים, טובים או מצערים. למעשה, מחקרים מראים שאנחנו מתרגלים הרבה יותר מהר ממה שאנחנו צופים שנתרגל. פרופ' דן אריאלי, שחקר רבות את התופעה, מספר שבגלל הסיבה הזאת כשמתחשק לו ולאשתו לחדש את פני הבית, הם עושים את זה ב"מנות קטנות". שיפוץ של כל הבית אפשרי לעתים רחוקות בלבד, ולא משנה כמה הוא יהיה דרמטי ומשמח, ההתרגלות אליו תהיה מהירה יחסית. עדיף להשקיע את משאבי הכסף וכוחות הנפש בהתחדשויות תכופות וצנועות יותר. פעם ספה חדש, פעם ארונות מטבח, פעם שטיח וכו'. רצף של חידושים קטנים ומשמחים מסייע להינצל מנפילה לשגרה ולהרגל.
ועדיין, זה כמובן איננו פתרון גמור, ואין לנו ממש ברירה מלבד להתרגל לנוכחותו של ההרגל; להתרגל שמה שהוא היום חדש, נוצץ ומסעיר, ייעשה במוקדם או במאוחר אפור ובנאלי.
הרי גם מסלול החיים שלנו בכללו הוא כזה – ברק הנעורים הצבעוני והתוסס מתחלף בשגרה אפורה ושיער אפור, והדברים שמסוגלים לטלטל או להסעיר אותנו מתמעטים והולכים עם השנים.
תהליכי צמיחה רוחניים לא חומקים מהגורל הזה. רבים מבעלי התשובה נמצאים בתחילת דרכם "באורות", כלומר בהתרגשות גדולה מהעולם שנגלה בפניהם והאושר שהוא מציע. אבל בדרך כלל מגיעים ימים שבהם האורות מתעמעמים, ולפעמים מופיעים צללים, ספקות ומשברים.
אפשר לחיות בתסכול מתמיד מתהליכי השחיקה שעוברים עלינו, אבל ספק אם זה יועיל. אדרבה, תסכול והתמרמרות הם מאיצי השחיקה הגדולים. העובדה שאין תחום בחיים שממנו נעדרים התהליכים וההתמודדויות האלה, מראה שכנראה כך הוא סדר העולם, וכך רצה א־להים.
הבעל־שם־טוב מדמה זאת לילד שאביו מלמד אותו ללכת. בתחילה אוחז האב ביד הבן ומוליך אותו, אך כשצעדיו של הילד נעשים בטוחים יותר, עוזב אביו את ידו, ומאפשר לו ללכת לבד. זה נראה כאילו התרחק האב, וללא ספק הילד המתנסה בהליכה ייפול מעתה נפילות כואבות, אבל בסופו של דבר מדובר בהתקדמות ולא בנסיגה.
במשל הזה משתמש הבעל־שם־טוב כדי לתאר את הצמיחה הרוחנית שלנו. הנפילות מגיעות דווקא בשלב שבו יש לנו יכולת לצעוד בכוחות עצמנו. שחיקה היא הזדמנות לרכוש את מה שהיה עד כה מתנת חינם, ולהפוך אותו לשלנו באמת. ההתלהבות הראשונית היא הארה א־להית שאינה חלק מהחיים במלוא המובן. הנכונות לעמול עמל אפור, עקב בצד אגודל, ולהתקדם אט אט, תביא אותנו לבשלות ועומק שלא זכינו להם בשלבי התלהבות הנעורים.
פסח הוא זמן של הארה א־להית מטלטלת. מעומק טומאת מצרים, א־להים פשוט "שלף" אותנו בבת אחת. אך ההארה הזאת מסתלקת בתום היום הראשון של פסח, ומשם ואילך אנחנו נדרשים להתייגע בעצמנו כדי לחזור ולזכות באותם אורות עליונים. אלו הם ימי ספירת העומר – פרק המעבר מפסח לחג השבועות, שבהם אנחנו סופרים כל יום ויום, שמצטברים לחשבון גדל והולך. אם לא נוותר, ועם כל הקושי נצעד בדרך הזאת, נגיע אל מקום שאמנם אין בו ברק דומה לתחילת הדרך, אבל יש בו אמת גדולה, שהיא שלנו.
איך זה עובד?
- בזמן שבית־המקדש קיים, מצווה על כל אחד לספור בפיו בכל תחילת לילה את מספר הימים שעברו מט"ז בניסן, יום הקרבת 'מנחת העומר'. יום ט"ז בניסן עצמו הוא היום הראשון לספירה – "יום אחד לעומר".
- בסך הכל סופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים. היום האחרון לספירה חל בערב חג השבועות.
- החל מהיום השביעי מציינים בספירה הן כמה ימים הם לעומר, אך בנוסף גם כמה שבועות הם. כך למשל ביום השלושים נאמר: "היום שלושים יום, שהם ארבעה שבועות ושני ימים לעומר".
- לדעת רוב הפוסקים, כיום, כשבית המקדש איננו קיים, החיוב בספירת העומר הוא מדברי חכמים.
חידוש מיוחד חידש הרבי מלובביץ' לגבי מי שעבר את קו התאריך במהלך ספירת העומר. אדם כזה "קפץ" יום קדימה או אחורה בתאריך. אמנם את השבתות הוא יקיים לפי המקום שאליו הגיע במסעו, אך לדעת הרבי עליו להמשיך לספור את ספירת העומר האישית שלו, בלא לדלג על יום או לספור פעמיים את אותו יום. ומכיוון שחג השבועות תלוי בספירת העומר, הוא יחגוג אותו יום לפני או יום אחרי בני המקום שאליו הגיע.
היו שהסבירו ש'ספירה' רומזת גם לאבן היקרה 'ספיר'. תפקיד ספירת העומר, הוא להאיר באור יקרות כל יום ויום מהימים הללו.
