לעשות כלום זה הרבה מאוד

שביתה בשבת | חלק ג

מה עושים בשבת?

כלום.

אז עושים או לא עושים? כלומר, אם עושים לא כלום, אז בעצם פשוט לא עושים כלום, לא?…

ובכן – מה עשה א־להים בעצמו בשבת? התורה מעידה "ויכל א־להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, ב). רגע – אם א־להים כילה את מלאכתו ביום השביעי, המשמעות היא שהוא עדיין עשה מלאכה ביום הזה, עד שחדל ממנה. אחרת היה כתוב 'ויכל א־להים ביום השישי', לא? אבל אם הוא שבת ביום השביעי, משמע שהוא לא עשה מלאכה ביום הזה! שני חלקי הפסוק, שממבט ראשון נראה מובן, מתגלים במבט נוסף כסותרים!

רש"י מציע שני פתרונות לסתירה – האחד הוא שא־להים חדל ממלאכה בדיוק ברגע המעבר מהיום השישי לשביעי, ורק לעיניים אנושיות הדבר נראה כאילו סיום העשייה היה ביום השביעי. בגלל הקושי שלנו לעמוד על הרגע המדויק של חילוף הימים, אומרים חכמים שצריך לקבל את השבת זמן מה לפני שקיעת השמש, ובכך להפוך חלק מיום שישי, יום החולין, לקודש. אולי הדבר מלמד שצריך להיזהר מיתר Doing, יותר מאשר יתר Being…

רש"י מציע פתרון נוסף לסתירה בין חלקי הפסוק. הוא מסביר שה"מלאכה" של א־להים ביום השביעי הייתה השביתה בעצמה. עד שהגיעה שבת היה העולם חסר מנוחה, ואחרי שבשישה ימים נבראו השמים והארץ, הצמחים, בעלי החיים והאדם, בשבת נבראה המנוחה. קשה לנו לחשוב על מנוחה כסוג של עשייה. אנחנו רואים בה בעיקר את החידלון ואת הפסקת המעשים, אבל מנוחה אמתית היא מצב פנימי והתכווננות עמוקה. מנוחה היא חיבור אל השלמות שישנה גם בחלקיות. אם מנוחה הייתה רק "תוצר ממילא" בעקבות השלמת העשייה המתוכננת, שבת הייתה צריכה להופיע מעצמה בסוף ששת ימי הבריאה. הרי בסוף ששת הימים האלה עמד העולם בשלמותו, ואם כך, מדוע אומר רש"י שהוא היה חסר מנוחה? בגלל שכמו שהסברנו, מנוחה היא עניין שלא תלוי רק בהצלחת המעשים שקדמו לה או בהגעה לאיזו שלמות מתוכננת. מנוחה היא המגע שלנו בשלמות הפנימית של המציאות, זאת שקיימת באופן מתמיד.

את מילות הפסוק "ויכל א־להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" נוכל להבין גם כאילו הן אומרות שבאמצעות היום השביעי והמנוחה שהביא אתו, כילה א־להים את מלאכת ששת הימים שקדמו. לולא מנוחת השבת, הייתה ממשיכה העשייה ללא הרף.

כשהתורה אומרת "ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך" (דברים ה, יג), תוהים חז"ל "וכי היאך אפשר לאדם לעשות כל מלאכה בשישה ימים?!" על כך הם משיבים על־פי המשך הפסוק, שבו נאמר "ויום השביעי שבת לה' א־להיך". מסיום זה של הפסוק לומדים חז"ל "אם אתה שובת – כאילו כל מלאכתך עשויה". שישה ימים אנחנו נדרשים להתרכז במה שחסר, וביום השביעי אנחנו נדרשים להכיר שבעצם כלום לא חסר. לא קל לחיות כך, אבל גם אין דרך לחיות אחרת. זהו המתח שבו עסקנו בלימוד שלנו בשני הימים האחרונים – בין הענפים לשורש, בין ה'מה' ל'בשביל מה', בין ה'שוב' ל'רצוא', בין הזריזות למתינות, בין העשייה למנוחה.

מצוות שבת מעוררת בנו פעמים רבות אסוציאציה של שלל איסורים – אסור להבעיר אש, לנסוע ברכב, להפעיל מכשירים חשמליים ועוד ועוד. זה נכון ששמירת השבת כוללת איסורים רבים, אבל מלבדם ישנה גם 'מצוות עשה' לשבות בשבת, כלומר, חובה מעשית לנוח. לכן, אומר הרמב"ן, שאם מישהו נמנע מהמלאכות האסורות בשבת, אבל טורח ועמל, הוא אמנם לא עובר על האיסורים, אבל מבטל את המצווה המפורשת בתורה לשבות.

כן, לנוח זאת עבודה קשה…

החלוקה המקובלת של התנ"ך לפרקים היא נוצרית במקורה, על אף שהתקבלה בכל המהדורות הנפוצות. ניתן לראות לא פעם עיוותי הבנה ופרשנות בחלוקה הזאת. כך, למשל, פרק א' של ספר בראשית מסתיים בתום תיאור היום השישי לבריאה, ואילו השבת פותחת את הפרק הבא. ייתכן שזוהי עדות לקושי הנוצרי לחבר בין רוח לחומר ובין העולם הבא לעולם הזה. התפיסה הנוצרית איננה מסוגלת לראות את השלמות הא־להית כחלק מסדרי הימים והזמנים של העולם הזה שלנו.