נזירות. חלק ב.
אז אם התורה מעודדת את אהבת החיים והעצמתם, ואילו הנזירות היא פרישות מסוימת מהחיים, מה החיוב שבכל זאת קיים בה?
פרשת הנזיר מופיעה בתורה אחרי פרשת אישה נשואה שנאפה. אמרו חכמים שבכך מלמדת התורה כי מי שפגש במצב מקולקל כזה, טוב שיתנזר מהיין, שכן היין גורם לקלות ראש והתעוררות יצרית, ועלול להביא את האדם לידי עבירה. שוב אנחנו רואים שהנזירות איננה בהכרח רצויה מצד עצמה, אלא נועדה להיות מעין תרופה במצבים של קלקול וחולי.
ישנם מצבים שבהם התרחקות מסוימת מפיתויי העולם הזה היא צעד אמיץ וראוי. אנחנו הרי בקלות גדולה עושים מחולשות אידיאולוגיות ומקדשים רבים מהחסרונות שלנו. לפרישות אין יחסי ציבור טובים בעולם המודרני, והיא סובלת מדימוי ירוד במיוחד. ישנן אינספור סדנאות שמלמדות אותנו להשלים עם החולשות שלנו, "לחבק" אותן, לא לראות בכישלון נפילה וכו'. יש בכך אמת גדולה, אבל לפעמים אנחנו "מהדרים" בכך יותר מדי. אחרי שהבהרנו אתמול היטב שפרישות איננה אידיאל מצד עצמה, והיהדות איננה מעוניינת בריחוק מהגוף ומשאלותיו, מותר לנו היום להוסיף, שכדי להתרחק מנפילות אפשריות מותר להשתמש לעתים גם בתרופות לא טבעיות.
ההתרחקות מיין מסייעת לנזיר להיטהר ולהתקדש, וגידול השער ואיסור התספורת מוסיפים גם הם לכך על־ידי הרחקה מהתייפות חיצונית.
אבל אולי בחובות האלה שמוטלות על הנזיר, ניתן למצוא גם טעם נוסף, מעבר לפרישות בלבד. ההימנעות מתספורת, וגידול השיער פרא, עשויים לבטא גם איסור לפגום בפרץ החיים הטבעי. מנהג עתיק בעם ישראל הוא לגדל את שער ראשו של הילד עד גיל שלוש, ורק אז לספר אותו בפעם הראשונה (תספורת המכונה "חאלאקֶה"). שלוש שנות החיים הראשונות צריכות להתנהל ללא דיכוי של נטיות החיים הטבעיות. מעין זה הנזיר שמגדל את שערו, מונע מעצמו את המלאכותיות הגוזרת ומעצבת את טבעיות החיים. על־פי אותו סגנון נוכל לראות את ההימנעות מיין כהימנעות מאבדן הדעת, מהשכרות שמקהה את החושים וממעיטה גם היא את החיים. ההתרחקות מלהיטמא למתים כמובן משתלבת היטב בתוכן הזה. הנזיר, לפי זה, הוא איש שחי חיי טבע. הנזירות איננה רק פרישה מתאוות וממה שמביא אליהן, ואם בתחילה היה נראה לנו שהנזירות היא תרופה לא טבעית, הרי שעכשיו אנחנו מבינים שגם ההפך נכון – הנזירות היא פרישה ממה שמשחית את טבעו העמוק של הנזיר. חטא הוא החטאה, "פספוס" של מי שנועדנו להיות, והנזירות נדרשת לעתים כדי לסייע לנו להחטיא ולחטוא קצת פחות.
אולי כעת נבין טוב יותר את הקשר בין דמותו של שמשון הגיבור ודמות הנזיר. גבורתו של שמשון היא מין גבורה פראית קמאית, כוחות שפורצים ללא עיבוד, ללא מעצור והגבלה, ממש כמו שערו שמעולם לא נגזר. יחד עם גזיזת מחלפות ראשו בידי הפלישתים, נגזרים ממנו גם כוחות גופו. עם זה, ייתכן שנזירותו של שמשון, לא באה רק לתת דרור לכוחותיו הטבעיים, אלא גם לרסן אותם, וקל להבין את הזהירות שנדרשה מאדם שכזה, מלא יצרים וכוח, להתרחק מיין.
אם כן, שני פנים הפוכים לה, לנזירות – ריסון החיים והגבלתם, מצד אחר, וחיבור אל טבעיות החיים, מצד אחר, והם משלימים זה את זה.
שמשון הוא היחיד בתנ"ך שמסופר עליו בפירוש שהיה נזיר, ואולם חכמים מלמדים אותנו שגם שמואל הנביא היה נזיר, וכך גם אבשלום, בנו של דוד המלך, שמרד בו.
*
נזירותו של שמשון מיוחדת ושונה בכמה עניינים מדיני הנזיר המפורשים בתורה. כמו כן, מייחדת את נזירותו העובדה ששמשון היה נזיר מבטן אמו, אחרי שצוותה על כך מפי מלאך שהתגלה לה, כפי שמסופר בספר שופטים. כיוון שהיה שמשון נזיר מבטן, ציווה המלאך גם על אמו להישמר ולא לשתות יין.
איך זה עובד
- נזיר הוא מי שקיבל על עצמו נזירות. הוא יכול לקבוע משך זמן לנזירותו – שלושים ימים לכל הפחות – ואם לא קבע, תימשך נזירותו שלושים ימים.
- על הנזיר מוטלים שלושה איסורים עיקריים – עליו להימנע מיין, אך גם מכל דבר אחר היוצא מהגפן – ענבים, צימוקים, ואפילו חומץ יין; אסור לו להסתפר ולהתגלח; אסור לו להיטמא למתים, ואפילו לקרובי משפחתו.
- מי שקיבל על עצמו נזירות עולם, או נזירות לכל ימי חייו, אם מכביד עליו שערו, מותר לו לספר ולגלח אותו פעם בשנים עשר חודש.
- אין להיות נזיר בחוץ לארץ, מפני הטומאה שבחוץ לארץ.
- נזירותו של שמשון איננה זהה לנזירות הכתובה בתורה, והיא הייתה על־פי ציווי של מלאך אשר אסר על שמשון יין ותספורת, אך לא אסר עליו להיטמא למתים. מי שאמר "הריני נזיר כשמשון" הרי הוא נזיר מיין ומתספורת כל ימיו.
- אם נטמא הנזיר למת, עליו להיטהר מטומאתו, לגלח את שערו, להביא קרבן מיוחד, ולהתחיל את נזירותו מתחילתה.
- כשתמים ימי הנזירות, מביא הנזיר שלושה קרבנות לבית־המקדש, ומגלח את שערו, ומבשל את בשר קרבן השלמים שהביא, ואת שערו הוא משליך באש שתחת הסיר. אחרי הבאת קרבנותיו מותר הנזיר שוב ביין, בתספורת ובטומאת מת.
פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | נזירות
אין הזדמנויות רבות לראות אדם לבוש בלבוש רבני – מעיל ארוך ומגבעת – כשמתחתיה גולש שער ארוך על כתפיו. אבל ברחובות ירושלים של לפני כמה עשרות שנים הסתובב אדם כזה, תמיר ומלא הדר. שמו היה הרב דוד כהן, אבל הוא כונה בפי כל – הרב הנזיר. כשהיה בן שלושים וחמש עלה ארצה, ובערב יום הכיפורים הגיע ליפו, והתפלל שם את תפילות היום הקדוש. מתחילת 'כל נדרי' ועד סיום תפילת נעילה – יממה שלמה – ע מד במקומו בלי לזוז ולנוע. בערב אותו יום הכיפורים קיבל על עצמו לנהוג כנזיר – להימנע מיין וענבים, ולא להסתפר, בנוסף לאיסור ההיטמאות למתים. אך נוסף על דרכי הנזירות העיקריות, קיבל על עצמו הרב הנזיר הנהגות אישיות נוספות רבות. הוא הקפיד על צמחונות, והיה מרבה להתענות תעניות דיבור. מראש חודש אלול ועד מוצאי יום הכיפורים לא היה מדבר כלל.
בגלל ההימנעות מיין, בביתו של הרב הנזיר קידשו בליל שבת על חלות, ובליל הסדר הוא שתה ארבע כוסות של מיץ תפוחים.
הרב הנזיר היה, לא רק צדיק, אלא גם תלמיד חכם עצום, ואף איש אקדמיה, חוקר ופילוסוף. נפשו נקשרה בנפשו של הרב קוק, והוא נעשה לתלמידו המובהק, ואף ערך כמה מכתביו החשובים.
נזירותו ושאר דרכיו המיוחדות, נועדו לסייע לו לזכות לרוח הקודש ולנבואה, שאליהן כמה והתגעגע בכל מאודו. הוא כותב ביומניו: "נזיר הנני, מדרגה לנבואה. אילו זכיתי לבוא לעולם רק לשם כך – לפרסם מחדש שם זה, "נזיר", כעובדת חיים בימינו, כדי להכיר שאנחנו עומדים ערב תחיית הנבואה בישראל, דייני".
בתקופת המנדט הבריטי ערכו שוטרים בריטים חיפוש בבתי יהודים בירושלים כדי לאתר סליקים. במהלך הסיור פתח אחד השוטרים דלת של בית אחד, וסגר אותה מיד בבהלה. לחבריו היה נדמה שהוא "מחפף" בחיפוש, והם גערו בו. אבל השוטר השיב להם – "לא ראיתם שגר כאן מלאך?" המלאך המדובר היה הרב הנזיר. אגב, בביתו הוחבאו לא פעם נשק וחברי מחתרות…
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
להקריב את הקרבנות בבית־המקדש בלבד | האם עיסוקים ותחומי עשייה "מתערבבים" לנו? פרטו באילו דרכים. אילו תחומים היינו רוצים לשמור מהפרעות חיצוניות?
שריפת קודשים שנטמאו ושנותרו | עד כמה אנחנו בוטחים בא־להים, ש"יהיה בסדר"? האם לפעמים אנחנו קצת פחות חיים את ההווה בגלל הדאגה לעתיד?
נזירות | האם יש הנאות בחיים שכדאי שנמעיט בהן או נמנע מעצמנו? האם יש מקומות בחיים שבהם אנחנו מונעים מעצמנו הנאה מתוך הלקאה עצמית לא בריאה?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
למדנו לפני שבוע על המעלה של קיום המצוות על פני לימוד התורה. ראינו שדווקא הירידה לעולם המעשה יונקת מרוחניות עליונה מאוד. נאיר היום זווית נוספת בעניין הזה.
לימוד תורה הוא עניין אישי – לכל אחד יש כישרונות ונטיות לב שונים, והדבר בא לידי ביטוי בכך שכל אחד מלומדי התורה מתמקד בתחומים אחרים, סגנון לימודו שונה, וחידושיו ייחודיים לו. כך יוצא שלימוד התורה מבליט את האופי המיוחד של הלומד. לכן גם הדגישו חכמים כמה צריך אדם להיזהר שלא להתגאות גם אם למד הרבה. לעומת זאת בקיום המצוות כולם שווים. פעולת המצווה זהה אצל גדולי תלמידי החכמים ואצל הפשוטים ביותר. השותפות והאחדות של כל מקימי המצוות מעידה על משהו שגבוה ועליון מהם, וממילא הן מעוררות ענווה באופן טבעי.
