לקום מחר בבוקר עם שיר לא לגמרי חדש בלב

לקום מחר בבוקר עם שיר לא לגמרי חדש בלב

הרמת הדשן

נצטוו הכוהנים להסיר את האפר בכל יום מעל גבי המזבח,

וזה הוא הנקרא 'תרומת הדשן'. והוא אומרו יתעלה:

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת  הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.

ויקרא פרק ו, ג-ד

מצוות עשה ל

 

האוויר הנקי של הבוקר נושא אתו רעננות שכיף לשאוף עמוק פנימה. גם אם יום האתמול לא נראה כמו שקיווינו, היו דברים שלא הספקנו, דברים שלא הצלחנו, אולי אכזבנו, אולי התאכזבנו, הנה, היום יהיה אחרת, היום נשכח, נסלח, דף חדש נפתח.

ובכל זאת, לא חדש לגמרי. משהו מיום האתמול נמשיך ונישא אתנו אל היום הזה שבפתחו אנחנו עומדים. בין אם היה יום האתמול יום של הצלחות ושמחות, ובין אם יום של כאבים ואכזבות, לא נמחק אותו מזיכרוננו ולא נוותר עליו. מה שעבר עלינו אתמול הוא מה שעושה אותנו למי שאנו היום, רשמי החוויות חקוקים בנפש ובבשר, מעצבים את ההווה ואת השאיפות והכמיהות לעתיד.

רוב העבודה במקדש התקיימה בשעות היום בלבד, אבל עבודה אחת נעשתה בעלות השחר או לפניו, במעבר מיום ליום, קושרת ומחברת את הימים. אחד הכוהנים, אחרי שהיה טובל ומקדש ידיו ורגליו, היה עולה אל המזבח, מפנה את הגחלים הלוחשות לצדדים, ומהגחלים והאפר שאוכלו על־ידי האש נטל בכף כסף גדולה. הוא ירד עם האפר (המכונה 'דשן') והניח אותו לצד המזבח. הנחת האפר הייתה האות ל"טררם" גדול של הכנת המזבח ליום החדש. ברגע שסיים הכוהן את עבודתו, רצו הכוהנים האחרים, קידשו את ידיהם ורגליהם, עלו בזריזות אל המזבח, סידרו את חלקי הקורבנות שעדיין לא התאכלו באש, צברו את האפר, ואם היה צורך, גם פינו אותו מהמזבח והוציאו אותו מחוץ למקדש. כל זה התרחש רק אחרי הרמת אותה כף דשן מהמזבח והנחת הדשן סמוך למזבח. כף הדשן הזאת היא חותם האתמול שממשיך ומלווה אותנו גם היום, וכפי שכותב רבי שמשון רפאל הירש: "הרמת הדשן לא באה להכין את המזבח לצורך עבודת היום המתחדש, הרמת הדשן היא הסיום האחרון של עבודת היום שעבר. הקומץ של תרומת הדשן מזכיר את הקרבנות שנעשו אתמול לכבוד ה'. הדשן יושם במזרח המזבח כי הוא בא להזכיר לאומה בשלב המעבר ליום המתחדש – כל יום יקבל את ייעודו מיד יום אתמול".

הרצון לפתוח דף חדש הוא משאת לב עמוקה ונוקבת. פעמים רבות עולה בנו תחינה לשכחת משא העבר, וכמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "כי צריך רק להתחדש בכל יום, להתחיל בכל עת מחדש".

אבל הדשן בצד המזבח לא ממש מאפשר לנו… הוא מונח שם תמיד, תזכורת לכל מה שעברנו. לצד הבעירה הצעירה היוקדת ומתחדשת, נוכחים שרידי העבר, האפר שלא עלה השמימה, אלא נותר שחור, צונן ורובץ בכבדות.

האפר הזה עלול להכביד גם על לבנו, ללפות אותנו בעבותות התחושה שאנחנו כבולים לנצח לעבר שלנו. אך נדמה שככל שעוברים הימים והשנים, ככל שמתרבות המחתות מלאות האפר הניתנות לצד המזבח, מתעמקת גם ההרגשה שההתחדשות באה דווקא על גבי כל מה שעברנו ומתוכו. התחדשות אמתית איננה מתכחשת לאפר – לשערות השיבה האפורות ולקמטי הזמן, אלא מתעצמת מכוחן, נושאת את כל אלה אתה, מעניקה להן משמעות מחודשת, רעננה ועמוקה.

נקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, שיר שאת צליליו ותווי מנגינתו אספנו בכל יום ויום מהימים שעברו עלינו, ושבתום יום המחרת נוסיף לו תו אחד נוסף…

רבי שמשון רפאל הירש – נולד לפני כמאתיים שנה וחי בגרמניה. היה בקי בספרות היהודית אך גם בעל השכלה כללית רחבה. הרב הירש קידש מלחמה בתנועה הרפורמית שפרחה באותן שנים בגרמניה, אך עם זה דגל בשילוב חיי המודרנה וערכיה החיוביים באורחות האדם המאמין. כתב פירוש לתורה, לספר תהילים ולסידור, ספר העוסק בטעמי המצוות, ועוד.

איך זה עובד?

  • ברוב ימות השנה נערכת הרמת הדשן עם עלות השחר, אך ביום הכיפורים, כיוון שמחכות לכהן הגדול עבודות רבות לאורך יום הצום, הוא מרים את הדשן כבר בחצות הלילה, כך שתהיה לו אפשרות לנוח מעט לפני שיגיע הבוקר. בחגים, אחרי שמובאים קורבנות רבים במשך היום ומצטבר אפר רב על המזבח, מורם הדשן מהמזבח כבר בשליש הלילה, כדי שיהיה זמן לפנות את האפר עד הבוקר.
  • בין הכוהנים נערכת הגרלה, ומי שזוכה במצוות הרמת הדשן טובל ומקדש את ידיו ואת רגליו ועולה למזבח עם מחתה של כסף (מעין כף גדולה שנוח לגרוף בה ולאסוף לתוכה). את הגחלים הבוערות הוא מפנה לצדדים, ונוטל במחתה דווקא מהאפר שכבר התאכל לגמרי. עם האפר במחתה הוא יורד, ומניח אותו במקום מסוים סמוך למזבח.
  • עבודה זאת, הנקראת "הרמת הדשן" נעשית בבגדי כהונה פחות מהודרים מהבגדים המשמשים לשאר העבודות, כיוון שאין זה כבוד לקיים עבודה הנעשית באפר בבגדים נאים כמו העבודות האחרות.

 

 

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | לחם הפנים

אברהם היה מאנוסי פורטוגל, שעלה ארצה, התיישב בצפת וחזר לקיים את דת אבותיו. באחת השבתות שמע אברהם את רב בית הכנסת מספר על לחם הפנים שהוכן במקדש, ושמאז ועד היום אין לנו כמותו. ביום שישי הבא, ביקש אברהם בתמימותו מאשתו לאפות שתים עשרה חלות מהודרות, לקח אותן לבית הכנסת, הניח אותן בארון הקודש והתפלל לא־להים בדמעות, שיקבל את מנחתו.

בליל שבת אחר התפילה פתח אברהם את ארון הקודש וראה שהחלות אינן. שמחתו הייתה אדירה, כיוון שהיה בטוח שא־להים בעצמו לקח אותן. בפועל, היה זה שמש בית הכנסת, שהגיע בצהרי יום שישי לסדר את המקום, ראה את החלות בארון הקודש וסילק אותן משם…

אחרי ש"התקבל" קרבנו פעם אחת, הקפיד אברהם לחזור ולהניח בארון הקודש שתים עשרה חלות בכל יום שישי. באחת הפעמים ישב הרב בבית הכנסת בעת שהגיע לשם אברהם עם חלותיו. כשראה את מעשיו של אברהם, גער בו בגערות חריפות, על כך שנדמה לו כאילו א־להים אוכל את הלחמים שהוא מכין עבורו. אברהם יצא מבית הכנסת ממרר בבכי. לבו היה שבור, מפני שהבין, שלא מצווה קיים בכל יום שישי, אלא חטא גדול.

אחרי דקות אחדות הגיע אל הרב שליח מהאר"י – גדול המקובלים. "דע לך", אמר השליח בשם רבו, "שמאז שחרב בית המקדש לא הייתה נחת רוח גדולה בשמים, כמו שהייתה מקרבנו של היהודי הפשוט הזה. המניעה שמנעת ממנו את המשך מנהגו, והגערות שגערת בו, עוררו צער וכעס רב בעליונים".

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

הדלקת המנורה | האם אנחנו מצליחים להרגיש שא־להים אמנם איננו זקוק לקיום המצוות שלנו ובכל זאת אוהב אותנו ולכן רוצה את מעשינו? מה גורמת לנו התחושה הזאת?

לחם הפנים | מה מעורר בנו תחושת ביתיות בבית שלנו? מה יכול להעמיק את התחושה הזאת?

ארגמן של מלכות | האם אנחנו מזדהים עם הדימוי שלפיו הנפש שלנו היא להבה בוערת ומתגעגעת בתמידות? האם אנחנו יכולים לבטא מעט מהגעגוע הזה במילים?

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

מצוות רבות מאלה שפגשנו לאחרונה מוטלות על הכוהנים בלבד. האם זה אומר שלא כולנו מחויבים בכל שש מאות ושלוש עשרה המצוות? האם יש כאלה שמחויבים ביותר וכאלה שמחויבים בפחות? ובכן, במובן מסוים זה אכן כך, אבל גם לא לגמרי כך. הכוהנים מקיימים את המצוות המיוחדות להן גם כסוג של שליחות עבורנו. בעצם כל אחד מאתנו, שמקיים מצווה כלשהי, עושה זאת כשותף לעם ישראל כולו. לכן בסידורים רבים מופיעה תפילה קצרה לפני קיום רבות מהמצוות, ובה אנחנו אומרים שאנחנו מקיימים את המצווה "בשם כל ישראל".

דילוג לתוכן