לראות כדי להיראות

עלייה לרגל

חלק  ב

אחת הפנטזיות הילדותיות הכי פופולריות היא להפוך ל'רואה ואינו נראה', וסיפורים רבים נכתבו על כאלה שהצליחו להגשים את החלום. אבל האמת היא שאם היינו הופכים לרואים ואינם נראים, אחרי כמה דקות שבהן העסק היה די מגניב, הוא היה הופך לסיוט שלא יתואר. חשבו על הקושי לזכות בצורה כזאת ליחס – יחס ממשי, וגרוע מזה – יחס אנושי. לא להיראות, פירושו לא לתפוס מקום בעולם, בחברה, בלבבות של הסובבים אותנו. שלא יבחינו בנו? מה נורא מזה?! מילא שהיינו מתקשים לקבל שירות מהמלצר בבית הקפה, אבל גם חיבוק מחבר, הקשבה ואמפטיה לא היינו מקבלים. הרי כל אחד מאתנו היה מאחל לעצמו כמויות הרבה יותר גדולות של תשומת לב מאלה שהוא זוכה להן כעת. אז לוותר גם המידה שבה כן שמים לב אלינו? להפוך לאוויר? ל"שקופים"?

מצוות העלייה לרגל מתוארת בתורה כמצווה להיראות בפני א־להים שלוש פעמים בשנה. לכן נקראת מצוות העלייה לרגל מצוות 'ראייה' ומתלווה אליה הבאת קרבן מיוחד הנקרא 'עולת ראייה'. כפי שלמדנו אתמול, היו אלה שלוש תקופות בשנה שהיו מלאות רוממות רוח מיוחדת. ואולם בזמנים שבהם השחיתו ישראל את דרכם ונכשלו בעבירות חמורות כלפי א־להים ואדם, גוער בהם ישעיהו הנביא במילים קשות בשם א־להים ואומר: "כי תבואו לֵירָאות פניי, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי?" (ישעיהו א, יב).

בדרך מיוחדת ביאר את התוכחה הזאת רבי יעקב אטלינגר. הוא מזכיר בהקשר לכך את דברי חכמים שאמרו שכל אחד מן העולים לרגל בא לִראות ולהיראות כאחד. 'לראות' היינו להקדיש תשומת לב אמתית לנוכחותו של א־להים במקדש, להכיר בו כמלך ומושל, ולהתמלא מתוך כך ענווה ונכונות להתמסר לעבודתו. 'להיראות' היינו לזכות ב"תשומת לב" מא־להים ולהתברך על־ידו. אי אפשר לוותר על החלק הראשון ולנסות לזכות רק לשני. אנחנו "סולחים" לילדים על כך שהם מרוכזים בעצמם ובצרכיהם, אבל כאנשים בוגרים זוהי אטימות נוראה. רק מי שבא 'לראות' יוכל לזכות גם 'להיראות'. ישעיהו מוכיח את ישראל על כך שהם חוטאים ופושעים, כלומר לא 'רואים' את א־להים, פשוט מתעלמים ממנו ומדרישותיו, ובכל זאת יש בהם החוצפה לנסות 'להיראות', הם מבקשים שיראה אותם ויברך אותם. זה פשוט לא עובד ככה!

הרב אטלינגר מזכיר מאמר חז"ל נוסף בהקשר לכך. חכמים אומרים שכביכול פונה א־להים אל כל אחד מישראל ואומר לו: "אם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך". מסביר הרב אטלינגר שבשני חלקי הביטוי מדובר על אותו בית, על בית המקדש. "אם תבוא אל ביתי", אומר א־להים לאדם, "אם תתייחס לכך שהמקום הזה, בית המקדש, הוא ביתי, בית א־להים, אם תהיה לך רגישות להבחין בכך, לכבד זאת ולהתייחס בהתאם, גם אני אתייחס למקום זה כמקומך וביתך".

ב"שוק" המוצרים הרוחניים, שנעשה פופולרי בימינו, ניתן להיתקל בסגולות מגוונות. אבל חיפוש הסגולות וה"פטנטים" כדי לגייס את הכוחות הרוחניים כך שיעבדו בשבילנו, פירושו לנסות "להיראות" בלי להתאמץ "לראות". זה סוג של נצלנות רוחנית. התפקיד שלנו הוא בעיקר "לראות", להקדיש תשומת לב לנדרש מאתנו, וממילא נזכה על־ידי כך גם לברכת א־להים. גם כלפי הסובבים אותנו והאנשים הקרובים אלינו הדבר כך – אנחנו כמובן רוצים מאוד "להיראות" ולזכות ליחס ותשומת לב, אבל אנחנו צריכים להתאמץ ולהיות בעלי עין פקוחה, להבחין ברגישויות של אחרים ובצרכים שלהם, ולהיענות להם במידת יכולתנו.

רבי יעקב אטלינגר

חי לפני כמאתיים שנים בגרמניה. הוא היה רב של קהילות אחדות, והיה לוחם אמיץ ותקיף כנגד התנועה הרפורמית. חלק מתלמידיו התפרסמו כמחוללי תנועת 'תורה עם דרך ארץ' שדגלה בשילוב התורה ואורחות החיים המודרניים. המפורסם שבהם הוא רבי שמשון רפאל הירש.

איך זה עובד?

• מצווה לעלות לירושלים בכל אחד משלושת הרגלים ולהיראות בחצר המקדש.
• גם ילד קטן, אם בכוחו לעלות מירושלים להר הבית כשהוא אוחז ביד אביו, על אביו לעלות עמו לבית המקדש כדי לחנכו למצוות.
• על העולה לרגל להביא עמו קרבן עולה, הנקרא "עולת ראייה", וכן קרבן שלמים, הנקרא "שלמי חגיגה".
• ראוי להקריב את עולת הראייה ושלמי החגיגה ביום טוב הראשון של הרגל, אך אם לא הקריב בו, יכול אדם להקריב גם בשאר ימי החג, ובחג השבועות ניתן להקריב בששת הימים שאחר החג.
• "כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידָמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר 'והלוי והגר והיתום והאלמנה…' (דברים טז, יד), מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו, עליו נאמר: 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם' (הושע ט, ד)" (הלכות חגיגה ב יד)