שנת יובל
נצטווינו לספור את השנים מעת השתלטנו על הארץ והחזקנו בה שבע שנים עד שנת היובל. ומצווה זו, כלומר: ספירת שנות שמיטה, היא מסורה לבית דין.
נצטווינו לקדש את שנת החמישים, כלומר: להשבית בה עבודת האדמה כמו בשמיטה.
יובל זה אינו נוהג אלא בארץ, ובתנאי שיהא כל שבט ושבט יושב במקומו,
כלומר: בחלק שלו מארץ ישראל, ולא יהיו מעורבים זה בזה.
נצטווינו לתקוע בשופר בעשרה בתשרי של שנה זו ולהכריז בכל ארצנו על חירות לעבדים ויציאת כל עבד עברי לחופשי, בלי דמים, ביום זה, כלומר: עשרה בתשרי.
נצטווינו שיחזרו כל הקניינים המכורים בשנה זו לבעליהם, ויצאו מתחת ידי הקונים, בלי דמים.
נצטווינו שתהא פדיית הקניינים המכורים מבפנים לחומת עיר, עד לסוף שנה אחת בלבד, ואחרי השנה יתקיימו בידי הקונה ולא יצאו ביובל.
הוזהרנו על עבודת הארץ בשנת היובל.
הוזהרנו מלקצור ספיחי שנת יובל כשאר השנים.
הוזהרנו גם כן מלאסוף פירות האילן בשנת היובל כדרך שאנו אוספים בשאר השנים.
והוא אומרו יתעלה:
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ,
יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם,
לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.
כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.
בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.
…וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ
ויקרא כה, ח-יג, כד
מצוות עשה קלו-קמ; לא תעשה רכד-רכו
הזדמנויות למסיבות הרי יש לנו על כל צעד ושעל – יום נישואין ויום הולדת לילד, הרמת כוסית בעבודה או קבלת פנים לדודה אבודה. ולפעמים מרוב חגים וחגיגות, הופכים ימי החולין הסתמיים למיוחדים וחגיגיים.
באופן מיוחד אנחנו אוהבים חגיגות יובל למיניהן. למי אכפת שבמקורו מציין היובל אירוע של פעם בחמישים שנה? אנחנו חוגגים גם את יובל השבעים, העשרים וחמש או העשור. כיף לנו לצבור ולספור, ולהתמלא סיפוק מציוני הדרך כשמגיעים למספר אלגנטי במיוחד.
היובל בתורה הוא שנה מיוחדת שחוזרת מדי חמישים שנה. הוא מין "סופר־שמיטה". אחרי שבע שמיטות, כל אחת בת שבע שנים, באה שנת היובל. בשנה הזאת חלים כל דיני השמיטה, אבל לא רק הם. בנוסף לחובה לשבות מעבודת הקרקע, בשנת היובל משתחררים כל העבדים העבריים, ודרמטי מזה – חוזרות כמעט כל הקרקעות שנמכרו מאז היובל הקודם, לבעליהן המקוריים.
זה "ריסטרט" רציני למערכת… מין איפוס כללי וחזרה לנקודת המוצא שלפני חמישים שנה. חיים בעולם כזה שונים לחלוטין ממה שמוכר לנו. רכישת דירה היא הרי אחד הצעדים המשמעותיים ביותר שעושה אדם בחייו, הן מבחינה כלכלית, והן מבחינת תחושת הקביעות והיציבות בעולם הזה. אך בעולם שיש בו יובל, הנדל"ן מחולק כנחלות לשבטים השונים, ועובר בירושה מדור לדור, ואת החלוקה הזאת כמעט אין דבר שעשוי לשנות. אין ממש מכירה של קרקעות בעולם כזה, אלא החכרה בלבד.
כלומר יובל איננו ציון דרך שבו מביטים לאחור בסיפוק על הדרך שעברנו, אלא נקודת חזרה אל תחילת הדרך עצמה.
העניין הזה כל־כך זר לנו, שבמחשבה ראשונה זה עלול להיראות כאילו העמל האנושי נעשה סיזיפי לחלוטין, שהרי בכל חמישים שנה חוזרים לנקודת ההתחלה. קצת כמו סולמות וחבלים – מתקדמים, מתקדמים, אבל "הופּ"! פתאום מחליקים עם איזה נחש אל תחילת המסלול. אבל במבט נוסף ניתן להבין שדווקא ה"ריסטרט" הזה מאפשר המון חופש וגמישות. כשיש עוגן יציב כזה, יש מקום לניסוי ותעייה, יש מצע שמאפשר הפלגה בטוחה למרחקים.
על שנת היובל אומרת התורה: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י). החופש שיש בחזרה אל הטבע בשנת היובל, נותן חופש גם לעשייה של ארבעים ותשע השנים שבין יובל אחד לאחר.
בתורת הסוד מתוארת התשובה כקשורה אל מדרגתו הרוחנית של היובל, והיא מכונה "עולם החירות". חז"ל אומרים שמושג התשובה נברא לפני שנברא העולם. זהו העוגן שתיארנו, הטבע הנשמתי הטהור, שהוא תשתית החיים, שלעולם ניתן לחזור אליו, ודווקא לכן גם מאפשר לחיים לצאת אל הפועל בלי חשש בלתי פוסק מפני טעות פטאלית.
אבל לא כל הנדל"ן כולו חוזר לבעליו. אם מישהו מכר בית בעיר שהייתה מוקפת חומה בתקופת יהושע בן־נון, יש לו חלון הזדמנויות של שנה אחת לפדות את ביתו מהקונה, ואם לא עשה זאת, יישאר הבית בידי הקונה, גם כשיגיע היובל. בית בעיר שמוקפת חומה הוא עניין "אורבני" הרבה יותר מאשר שדה או בית בעיר ללא חומה. בית בעיר מוקפת חומה, מבטא את העשייה האנושית שמתרחקת מהטבע, אולי כדוגמת גורדי השחקים בני זמננו. אולי לכן גם עם החזרה אל הטבע, שמביא היובל, נותרת מכירת בית כזה על כנה.
המשמעות של זה היא שביובל מתגלים שני צדדים הפוכים – האחד הוא החזרה אל הטבע הראשוני, חזרה שמעניקה ביטחון, והאחר הוא דווקא הבלטת העשייה האנושית שפורצת את גבולות הטבע המעגלי והמחזורי, ומעצבת אותו מחדש. הצדדים ההפוכים האלה משלימים זה את זה ומעניקים משמעות זה לזה.
המפרשים התלבטו מה פירוש המילה 'יובל'. חלקם ביאר שיובל הוא איל, והשנה כולה נקראת על שם תקיעת השופר ביום הכיפורים של השנה הזאת. אך הרמב"ן סבור שהיובל נקרא כך מפני שבו מובל כל אחד חזרה למקומו.
איך זה עובד?
- מצווה על ישראל לספור שבע שנים שבע פעמים, באמצעות הסנהדרין – בית הדין הגדול בירושלים – ולקדש את שנת החמישים.
- היובל מתקיים רק כשכל שבט יושב בנחלתו, ולפיכך בטל מאז שגלו עשרת השבטים.
- ביום הכיפורים בשנת היובל תוקעים בשופר כפי שתוקעים בראש השנה.
- עם תקיעת השופר בבית הדין, משתחררים העבדים העבריים והקרקעות חוזרות לבעליהן.
- השביתה מעבודת הקרקע, איסורי העבודה בה, ואיסורי הקציר וכו', חלים ביובל כשם שהם חלים בשמיטה, אך זאת רק אם שוחררו העבדים וחזרו הקרקעות לבעליהן. אם לא, גם חובת שביתת הקרקע אינה חלה.
- מפני שבכל יובל חזרו הקרקעות לבעליהן המקוריים, מכירתן הייתה למספר שנים מוגבל, ומחירן נקבע בהתאם למספר השנים שנותר עד היובל. למעשה, מכירת קרקע הותרה רק במקרה של מצוקה כלכלית. אם רצה הבעלים, הותר לו או לאחד מקרוביו לרכוש בחזרה את הקרקע שלו גם לפני שנת היובל.
- אם אדם מכר בית בעיר שהייתה מוקפת חומה בתקופת יהושע בן־נון, יש לו אפשרות לרכוש את הבית בחזרה במשך שנה אחת. אם לא עשה כך, יישאר הבית בידי הקונה לצמיתות, ולא ישוב לבעליו המקורי, גם ביובל.
