לשחוט פרות קדושות

מעשר בהמה

נצטווינו להפריש מעשר ממה שייוולד לנו בכל שנה מן הבהמה הטהורה,
שנקריב חלבה ודמה, ונאכל אנחנו שאריתה בירושלים.

והוא אומרו יתעלה:

וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט,
הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'.

ויקרא כז, לב

הוזהרנו מלמכור מעשר בהמה.

מצוות עשה עח; לא תעשה קט

"כבקרת רועה עדרו" – כך אנחנו מתארים את יחסו של א־להים אלינו במילים המרגשות של הפיוט הנאמר בימים הנוראים – 'ונתנה תוקף', מילים שזכו ללחן מפורסם מאת יאיר רוזנבלום.

דימוי המנהיג כרועה המנהל את צאנו בחמלה מוכר לנו מאוד גם מהתנ"ך. א־להים מכונה בספר תהילים "רועה ישראל" (תהילים פ, ב), ודוד המלך אף מתייחס אליו באופן אישי וקורא לו "ה' רועי". דוד עצמו היה רועה צאן, ומשם עלה למלכות: "ויבחר בדוד עבדו, וייקחהו ממכלאות צאן.  מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו" (תהלים עח, ע-עא). גם משה רבנו היה רועה לפני שהפך למנהיגם של ישראל, וחכמים מספרים במדרש כיצד ריחם על אחד הטלאים שצמא למים, וכשראה זאת א־להים ידע שמשה ראוי לתפקיד.

עיקר התזונה שלנו מגיע מעולם הצומח ומעולם החי, ובהתאם לכך אנחנו מוצאים בחברה החקלאית הקדומה ריבוי של אנשי אדמה ורועי צאן. אברהם ויעקב אבותינו היו רועי צאן, ואילו יצחק גידל תבואה בארץ. לא פשוט לגדל פר או טלה שאמור לשמש אותנו בצמרו, חלבו או בשרו, ולזכור שהוא בעל חיים, ושצריך לנהוג בו ברחמנות. כמו שראינו בעבר, אנו עלולים להפוך את היחס אליו לסוג של תעשייה. היחס לבעלי החיים כסוג של מוצר צריכה, איננו רק רווחי כלכלית, אלא גם מגונן עלינו מהצורך לשים לב שאנחנו עוסקים ביצור חי. לכן יש משהו מיוחד מאוד ברועה הרחום, זה שלצד היותו מנהיג, שליט ומוביל, הוא גם מלא רגישות ותשומת לב לצרכי צאנו.

כשהתחלנו ללמוד על הקרבנות ציינו שהם מבטאים את ההכרה שלנו בכך שא־להים הוא מקור כל השפע שבידינו, ובכלל זה המזון מהחי. מה שמגלם את התוכן הזה יותר מכל הוא חובת נתינת עשירית מבהמותיו של אדם כקרבן. כשם שעוד נלמד על חובת הפרשת המעשר מהמזון שבא מהצומח, מעין זה חייב אדם שברשותו בהמות, להפריש גם מהן מעשר. את מעשר הבהמה מעלה אדם לירושלים, ושם, בבית־המקדש יוקרבו הבהמות לקרבן. כמו בקרבנות אחרים הדם ייזרק על המזבח, והחֶלֶב יישרף באש, ובכך יבוטא שמקור החיות והחיים הוא א־להים. את בשר הקרבן יאכל הבעלים. הבאת מעשר הבהמה עושה את היחס של אדם לתשע העשיריות האחרות של צאנו נכון וראוי. העלייה המרוממת לירושלים, הקרבת הקרבן ואכילתו מלמדים את האדם שיש ממד של קדושה בצאן ובבהמות שלו. הם מגלים לו שא־להים נוכח בעמל יומו, בעיסוקו ובפרנסתו. הקרבתה של כל בהמה עשירית מלמדת את האדם שהבהמות אינן רק תעשייה משגשגת אלא יצורים חיים שראויים לחמלה, ליחס רחום והנהגה ראויה ומתחשבת, שכן מקורם הוא א־להי.

אמנם כשאין בית־מקדש לא נותנים מעשר מן הבהמות, אבל המשמעויות של מעשר הבהמה רלוונטיות עבורנו מאוד. א־להים נוכח במעשה ידינו, והוא מקור הצלחתנו. עלינו לזכור זאת ולהודות לו על כך. עלינו לדעת שעמל הפרנסה איננו מנותק ממערכת הקשרים שלנו עם א־להים. יש בידיעה הזאת זכות ושמחה לצד אחריות גדולה.

חובת מעשר הבהמה מלמדת אותנו גם שכשאנחנו "רועים צאן", כשאנחנו בעמדת הנהגה ושלטון, עלינו לזכור שהכוח ניתן לנו מא־להים. איננו ניצבים ב"ראש הפירמידה", חופשיים מצורך לתת דין וחשבון. יש מישהו מעלינו, משגיח ובוחן, שאנחנו מחויבים כלפיו.

איך זה עובד?

• בזמן שבית־המקדש קיים, חייב אדם להפריש עשירית מהבהמות שנולדו לו מראש השנה ועד סופה (ובתנאי שנולדו לו במהלך השנה עשרה טלאים לפחות).
• מעשר בהמה יש להביא מכבשים, עזים ופרות.
• בחירת הבהמות שיופרשו נעשית על־ידי הכנסת כל הטלאים שנולדו לתוך דיר, והוצאתם בפתח קטן בזה אחר זה. כל טלה עשירי יש לסמן בצבע אדום והוא מוקדש בכך לקרבן.
• את מעשר הבהמה מעלה בעליו לירושלים, שם הבהמה עולה לקרבן, ואת בשרה אוכלים הבעלים בירושלים בקדושה. אם הוקדשה בהמה בעלת מום, היא איננה עולה כקרבן, וניתן לשחוט ולאכול אותה בכל מקום, אבל אסור לעבוד בה.
• אחר חורבן בית־המקדש ביטלו חכמים את הפרשת מעשר הבהמה מכיוון שאי אפשר להקריב עוד קרבנות.