לתת לא־להים להיכנס

בניית בית המקדש. חלק א.

ציוונו לבנות בית עבודה, בו יהיו ההקרבה והבערת אש התמיד, ואליו יהיו ההליכה והעלייה לרגל וההתקבצות בכל שנה, והוא אומרוֹ יתעלה:

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

שמות כה, ח

מצות עשה כ

מספרים על אחד מגדולי ישראל שכשהיה ילד אמר לו אדם – "אתן לך סוכריה אם תאמר לי היכן נמצא א־להים". בלי לחשוב פעמיים השיב הקטן "אתן לך שק מלא סוכריות אם תאמר לי היכן א־להים איננו".

ברור לכולנו שלא־להים אין זקן לבן ארוך, ושהוא לא מרחף על ענן בשמים. אנחנו מבינים שאנחנו אמנם לא מבינים, אבל יודעים שא־להים נמצא בכל מקום וגם איננו ממש "נמצא" בשום מקום. אחד הלוחמים הגדולים בהגשמה ובעבודת האלילים, שמתייחסת אל א־להים כמי שנתון בכבלי הזמן והמקום, הוא הרמב"ם, שאת דבריו אנחנו לומדים. במידה רבה אנחנו חבים לרמב"ם את הסרת הגסות והדמיונות מהמחשבות שלנו על א־להים.

אך אחרי כל ההפשטה, אנחנו גם לא מוכנים להישאר עם אלוהים פילוסופי אדיש, שאיננו רוצה, שאיננו משגיח, שאין לנו אתו מערכת יחסים, שאי אפשר להתפלל אליו, לבקש ולהתחנן, שאיננו אוהב וממילא אין טעם לאהוב אותו.

אנחנו רוצים שדבר אחד לא יבוא על חשבון האחר; רוצים לרומם את דמותו של א־להים מצד אחד, ומצד אחר לא לעשות אותו מפני כך פחות קרוב או פחות חי וממשי.

המחשבה על בית לא־להים איננה מובנת לנו בקלות. האמת היא שגם שלמה המלך, בונה בית המקדש הראשון מתאר את הסתירה והקושי שבכך. בתפילה שנושא שלמה בעת חנוכת בית המקדש הוא תוהה: "כי האמנם ישב א־להים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א ח, כז). א־להים איננו "יושב" בשמים, וגם כל היקום לא יכול להכילו, ובוודאי לא יגור בבית בן ארבע קירות.

חז"ל אומרים שאחד מכינוייו של א־להים הוא "המקום" מפני ש"הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". כל ההתרחשויות, תהפוכות הזמן וקיום המרחב, וגם כל בני האדם, כולם קיימים "בתוך" המציאות הא־להית, וא־להים איננו חלילה דמות בין שאר הדמויות שיש להן מקום בעולם.

מהי אם כן משמעות בניית בית לא־להים? שהרי גם כך אומר שלמה בתפילתו: "בנֹה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים" (מלכים א ח, יג).

ההתייחסות לא־להים כיושב בבית משלימה את ההתייחסות לא־להים כמופשט מזמן ומקום. כפי שאמרנו – א־להים איננו רק מרומם עד אין קץ, אלא גם קרוב, קשוב ומשגיח. קרבתו היא זאת שבאה לידי ביטוי ב"ישיבתו" בבית ממשי.

אמר הרבי מקוצק: "אנשים אומרים שא־להים נמצא בכל מקום, ואילו אני אומר, שא־להים נמצא היכן שנותנים לו להיכנס"…

לבנות בית לא־להים זה "לתת לו להיכנס", להיכנס אל הרגשות והמחשבות שלנו, אל התפיסות שלנו ואל הדרך שבה אנחנו מביטים במתרחש סביבנו. לחיות בעולם שבו יש בלב ירושלים בית שמיוחד לקשר עם א־להים, זה לחיות בעולם שבו אנחנו מציבים את מערכת היחסים שלנו עם א־להים במרכז חיינו.

עולם שבו אין מקום מיוחד לפנייה ותפילה לא־להים, הוא עולם שבו א־להים כביכול נמצא בכל מקום, ובדיוק מפני כך לא באמת נמצא בשום מקום. עולם שבו יש "בית" לא־להים, מקום למפגש קרוב אתו, הוא עולם שבו יש לא־להים מקום מיוחד, שעוזר לראות שבעצם א־להים נמצא בכל מקום, בכל פינות החיים שלנו.

כשציווה א־להים את משה על בניית המשכן, שברבות הימים הפך למקדש, הוא אמר לו: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". אמרו על כך חכמים, שא־להים איננו אומר שישכון "בתוכו", כלומר בתוך המקדש שייבנה, אלא "בתוכם" – בתוך בני ישראל עצמם. גם מאמר חכמים זה מספר לנו שהמקום העיקרי שאליו "נכנס" א־להים על־ידי בניית המקדש, הוא לתוך חיינו.

איך זה עובד

• מצווה על עם ישראל לבנות בית לא־להים, שבו יוקרבו הקרבנות ואליו תהיה העלייה לרגל בחגים, שלוש פעמים בשנה.
• מבנה המקדש מחולק לשלושה חלקים. בעומק המקדש נמצא קודש הקודשים ובו ארון הברית, שבתוכו הלוחות ועשרת הדיברות שקיבל משה בהר סיני. על ארון הברית ניצבים שני כרובים – דמויות של ילדים עם כנפיים, כשפניהם וכנפיהם זה אל זה. כרובים אלה מבטאים את קשר האהבה בין א־להים לעם ישראל. לקודש הקודשים לא נכנס אדם מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים בלבד.
• מחוץ לקודש הקודשים נמצא הקודש, ובו מנורת זהב, שולחן ומזבח שעליו מוקטרת קטורת.
• מחוץ לקודש ישנו אולם נוסף, פנוי מכלים.
• המקדש עומד ברחבה או חצר שנקראת 'עזרה'.
• בתוך העזרה, סמוך לפתח המקדש ניצב מזבח העולה – מזבח נחושת גדול שעליו מוקרבים הקרבנות.
  

  פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | ברכת המזון

  רבי אלימלך מליז'נסק, מתלמידי תלמידיו של הבעל שם טוב, אמר פעם ששמע כיצד מכריזים בשמים שאין לעסוק עוד בתעניות לשם עבודת ה'. שאל אותו על כך אחד מתלמידיו – והרי הבעל שם טוב הרבה להתענות?!

  אמר לו רבי אלימלך: בכל מוצאי שבת היה לוקח הבעל שם טוב כד מים ושישה כיכרות לחם, שם אותם בשק, ונודד אל מקום שבו היה מתבודד ועוסק בעבודת ה'. בכל יום מימי השבוע היה אוכל את אחת מכיכרות הלחם, ושותה מכד המים, ובערב שבת היה חוזר לביתו.

  פעם אחת, כשהיה בדרך הביתה, שם לב שהשק כבד, וכשפתח אותו, הבחין שהלחם והמים עדיין בתוכו. הוא פשוט שכח לאכול ולשתות…

  רק באופן כזה – אמר רבי אלימלך – מותר להתענות, רק כשהדבקות בא־להים גדולה כל־כך עד שממילא שוכחים את ענייני העולם הזה.

  חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

  • מזוזה | האם ישנם דברים בדרך שבה הבית שלנו מעוצב שמבטאים את עולם האמונות והערכים שלנו? מהם?
  • כתיבת ספר תורה על־ידי המלך | האם ישנן בידינו סמכויות שעושות אותנו קצת שיכורים מהכוח, ושאנחנו לפעמים מנצלים לרעה? מה עוזר או עשוי לעזור לנו כדי להתמודד?
  • ברכת המזון | ברכו על המזון מתוך תשומת לב וריכוז מחשבה ובדקו – כיצד משפיע הדבר על התחושות שלכם כלפי האוכל, על ההנאה ממנו ועל היחס אליו?

  מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

  ראינו בשבת שעברה שישנן 613 מצוות – 248 מצוות עשה בהתאמה למספר אברי האדם (כפי שמנו אותם חז"ל) ו 365 מצוות לא תעשה, כימות שנת השמש. המספר 365 הוא גם מספר ה'גידים' שספרו חז"ל באדם (וכשחז"ל אומרים 'גידים' הם מתכוונים בכך גם לעורקים ועניינים נוספים). אם כן – כל המצוות קשורות אל הפיזיולוגיה שלנו. משמעות הדבר היא שהמצוות טבעיות לנו. הן אינן רק גזירות שגזר א־להים ללא קשר למי שאנחנו, אלא מבטאות את הטבע שלנו. אמנם פעמים רבות הטבע הזה נסתר מאתנו, ועם רבות מהמצוות לא קל לנו להזדהות, אבל גם אז אנחנו מאמינים שהנשמה שלנו מרגישה טבעיות גדולה במצוות כולן.