אמונה בא־להים. חלק ב

אבל מה זאת אמונה בכלל?

האם אמונה היא רגש? הרי רגשות הם נזילים ומשתנים כל־כך, והם גם סובייקטיביים כל־כך; איך אפשר לכוון על־פיהם את כל החיים?

ואם לא רגש, מהי אמונה? שכל? הרי יש בשכל משהו קר ומנוכר, משהו שלא נוגע בחיים עצמם. ובכלל – אם מציאות א־להים הייתה ניתנת להוכחה שכלית, כיצד היה ניתן לערער עליה? אבל האם היינו רוצים להאמין בא־להים בגלל "הוכחות"? האם היינו רוצים א־להים שכבול לחוקי ההיגיון?

אז גם היום הסתבכנו, הא?…

הרב קוק כותב ש"האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא הגילוי העצמי היותר יסודי של מהות הנשמה".

ייתכן שההגדרה הזאת של האמונה מסבכת אותנו יותר, ולכן גם היום – בואו נרפה מההגדרות. כוונת הרב קוק היא שהאמונה עמוקה יותר מהשכל והרגש כאחד, היא שייכת לנשמה שלנו. בכך אנחנו חוזרים לדברים שלמדנו אתמול – האמונה כבר קיימת בנו, ולכן איננו נדרשים ליצור אותה, אלא לחשוף אותה.

טוב, אז האמונה עמוקה מהשכל והרגש, אבל האם יש גם קשר בינה ובינם?

בהחלט!

האמרה הנוצרית המפורסמת (שמקורה בדברי התיאולוג הנוצרי טרטוליאנוס לפני כ 1800 שנה) גורסת ש"אני מאמין מפני שזה אבסורד". בדומה, תיאר לפני פחות ממאתיים שנה הפילוסוף הנוצרי קירקגור את "הקפיצה אל האבסורד". אבל גדולי ישראל הדגישו שהאמונה איננה סותרת את השכל. רבי יהודה הלוי (ריה"ל) כתב את הספר "הכוזרי", שבו הוא ביסס את יסודות האמונה היהודית. ריה"ל מתרחק משימוש בהוכחות שכליות, ונעזר בעיקר בהיסטוריה המיוחדת של ישראל. ועם זה, כותב ריה"ל עצמו בספרו: "חלילה לנו מאל שנאמין במה שאיננו אפשרי ובמה שהשכל מרחיקו ורואהו כבלתי אפשרי".

האמונה גבוהה מהשכל, אבל חלק מהמאמץ שנדרש מאתנו, ושהודגש מאוד על־ידי הרמב"ם, הוא להעמיק ולהבין בשכל כל מה שאפשר מהאמונה. אחרת, האמונה תישאר האמונה זרה לנו. בייחוד כאנשים מודרניים אנחנו חיים חיי שכל ורגש מפותחים. עולם הדעת שלנו מתפרס על פוליטיקה והייטק, פילוסופיה ומדע, ספרות ואמנות. יש לנו חיי רוח מלאים ומורכבים וכשאנחנו מזניחים את עולם האמונה והרוח הוא נותר דל וחסר.

אז מצד אחד לימוד האמונה רק חושף את מה שכבר קיים בנו, ומצד אחר, לשם כך נדרש מאתנו להעמיק בשכל עד כמה שאנחנו יכולים. הרמב"ם בספריו דורש מאתנו עמל עיוני רב – עיון בגדלותו ושלמותו של א־להים, בהיותו הבורא, ביחסו לבריאה וכו'.

אבל אחרי הכל, כאמור, האמונה, אמנם מתגלה גם בשכל וברגש, אבל היא גבוהה מהם. לכן, על אף ההערכה הגדולה של הרמב"ם לאריסטו וההליכה שלו בעקבותיו בעניינים רבים, הוא בכל זאת חלק עליו בנושאים עיקריים מאוד. אריסטו טוען שהעולם קדמון ולא נברא, שהנבואה היא רק מדרגה שכלית עליונה, ושאלוהים איננו משגיח על הבריאה. הרמב"ם לעומת זאת סובר שהנבואה היא שפע א־להי עליון יותר מהשכל, שהעולם נברא ברצונו החופשי של א־להים, ושא־להים משגיח על הבריאה.

רבי ישראל בעל־שם־טוב היה אומר שדווקא הלימוד העיוני העמוק של כל מה שבכוחנו לדעת על א־להים, הוא זה שצריך להביא אותנו למסקנה שא־להים נעלה מההשגה שלנו. האמונה היא מעיין החיים שלנו, ואת החיים אי אפשר לתפוס לא בשכל ולא ברגש…

 

רבי יהודה הלוי (ריה"ל). נולד בספרד לפני כתשע מאות שנה. מלבד ידיעותיו הנרחבות בתורה ובתלמוד, עסק בלשון, בשירה, בפילוסופיה וברפואה. היה ידידו של רבי אברהם אבן־עזרא ויחד אתו נדד בספרד. לפרסומו העיקרי זכה בעקבות פרסום ספר "הכוזרי", המתאר דו שיח בין מלך כוזר ובין חכם יהודי על דבר הדת האמתית.

משיריו המפורסמים ביותר של ריה"ל הוא "ציון הלא תשאלי" הנאמר בין הקינות שבתשעה באב:

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?

מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם

רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–

חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

ריה"ל, אשר נכסף לארץ ישראל, עלה אליה, וכנראה שבה נפטר בנסיבות שאינן ידועות לנו.

*

את ספר המצוות ואת הספר 'מורה הנבוכים' כתב הרמב"ם בערבית. מתרגמיו חלוקים בשאלה כיצד יש לתרגם את המילה הערבית "אעתקאד". לדעת חלקם משמעות המילה היא "אמונה", ואילו אחרים סבורים שמשמעות המילה בדברי הרמב"ם היא "דעה". אכן, אצל הרמב"ם היה מיזוג בין שני כוחות הנפש הללו. אמונתו של הרמב"ם היא אמונה מושכלת ומלאת דעת, ודעתו של הרמב"ם היא דעה מאמינה מאוד.

 

האמונה כבר קיימת בנו, ולכן איננו נדרשים ליצור אותה, אלא לחשוף אותה

דילוג לתוכן