מדליק!

הדלקת המנורה

נצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה' והוא אומרו יתעלה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

שמות כז, כ-כא

מצוות עשה כה

אין הרבה דברים שמרתקים את המבט, מהפנטים ממש, כמו אש. המחול המסחרר של הלהבה שנראית מנסה להתנתק ולעלות מעלה, הצבעים הססגוניים והמתחלפים זה בזה, החום, היכולת להיתפס בחומרי בעירה ולהתפשט בן רגע למרחקים. יש באש איזה קסם מושך ומפחיד כאחד. אפשרותה של שריפה היא עניין מאיים, ומול שריפה שמכלה יערות, לעתים מתקשים להתמודד גם צוותי כיבוי מצוידים במיטב הטכנולוגיה. שריפה עלולה לכלות בתים, אך מנגד – מה ביתי יותר מלהתכרבל בליל חורף ולהתחמם מול אש האח הבוערת?

אש היא אחד הדימויים הנפוצים ביותר לאהבה. יש מי ששלהבות הלהבה מחממות את לבו, יש מי שממש בוער מאהבה ויש גם מי שנשרף ממנה… נר דולק, עם כמה שהוא מוכר ואפילו קיטשי, הוא עדיין פריט חובה בארוחה רומנטית.

בית המקדש הוא מקום חם. הוא מקום של אש אהבה בוערת בין ישראל ובין א־להים, ולאהבה הזאת כמה גוונים. על המזבח ברחבת המקדש בוערת מדורה כבירה שמכלה את בשר הקרבנות. בתוך המקדש, על מזבח הזהב, בוערת אש עדינה יותר, בה נשרפים בשמי הקטורת שמפיצים ריח טוב במבנה. ויש אש נוספת ועדינה גם מזאת. במנורת שבעת הקנים דולקות שבע להבות צלולות של פתילות הטבולות בשמן זית זך וטהור. עיקר האש הזאת אינה לא חום ולא שריפה מכלה, אלא אור. האש העדינה הזאת היא גם הביטוי לקשר הפנימי והעדין שלנו עם א־להים, ל"רומנטיקה" של אור הנרות, לעומת הבעירה האקסטטית של אש המזבח החיצון.

כשאנחנו מדליקים נרות בביתו של א־להים זה נראה כאילו הוא זקוק לאור שלנו, ומובן שאין זה כך. לא אנחנו מאירים לא־להים, אלא הוא זה שמאיר לנו. הדבר מקבל ביטוי ממשי בנס שהתרחש בנרות המנורה. בכל אחד מהנרות היה ממלא הכהן שמן במידה שתספיק ללילה בלבד. את הנרות הוא היה מדליק בין הערביים, וכשבא למחרת להדליק אותם שוב, מצא את הנר המערבי כשהוא עדיין דולק, וממנו היה מדליק את השאר. מין נס חנוכה בכל יום ויום, נס שביטא את נוכחותו של א־להים במקדש, את נוכחותו בתוכנות.

אבל יש גם צד שני למטבע. נכון אמנם שא־להים איננו זקוק לאור שלנו, אבל הוא בהחלט רוצה בו. חז"ל המשילו זאת למלך שהודיע לאוהבו שיבוא להתארח אצלו. נרגש הכין אותו אדם עבור המלך מיטה, שולחן ומנורה, הכל כפי כוחו, אך כשהציץ מבעד לחלון ראה את המלך מגיע עם הפמליה המלכותית, ומשרתיו נושאים מנורות יקרות. המארח התבייש במה שהכין והחביא הכל. כשנכנס המלך תמה כיצד לא הוכן דבר לקראת בואו, ובמבוכה סיפר לו אוהבו שכשראה את כל הפאר שאתו בא המלך, גנז את מה שהכין. השיב לו המלך: "אבל אותך אני אוהב, ולא אשתמש בכל מה שיש לי אלא דווקא בשלך". כך, אומרים חז"ל, הקדוש ברוך הוא מלא אורה, והוא הרי בורא השמש והירח, ובכל זאת מבקש מאתנו שנאיר לו, כי האור הזה אהוב על־ידו מן הכל. על־פי זה מסבירים חכמים גם מדוע עם סיום הקמת המשכן, כששרתה עליו השכינה, מספרת התורה שלא היה יכול להיכנס אליו משה עד שקרא לו א־להים. משה נרתע והרגיש שאין ערך לעבודה שלנו עבור א־להים, עד שהתברר לו שדווקא את העבודה והמאמץ שלנו רוצה א־להים. אז כן, אנחנו יכולים בהחלט להאיר לא־להים. מדליק, הא?!

עם חורבן בית ראשון אבד ארון הברית עם הלוחות שבו, ולא היה עוד ארון בבית המקדש השני. אז הפכה המנורה לסמל היהודי המובהק ביותר, וניתן למצוא אותה בפסיפסים של בתי כנסת מהתקופה, על גבי מטבעות ועוד. אחרי שהחריב טיטוס את המקדש השני, ניתן לניצחונו ביטוי בתבליט המפורסם בשער טיטוס שבו נראים שבויים יהודים נושאים איתם מנורה. והנה אחרי קרוב לאלפיים שנה שבה אלינו שנית דמות המנורה בסמל המדינה היהודית בארץ־ישראל.

*

המנורה מיוחדת משאר כלי המקדש בכך שהייתה עשויה כולה "מקשה" – כלומר מחלק אחד ויחיד שעוצב בצורה המתאימה, ולא מחיבור כמה חלקים זה לזה. החלק האחד הזה נעשה למנורה שבה שבעה נרות מאירים. המספר שבע מבטא ריבוי פנים וצדדים, כמו שבעת ימי השבוע. כך מגלמת בתוכה המנורה את ריבוי הגוונים והאורות שבעם ישראל, לצד האחדות המשותפת לכולם.

איך זה עובד?

• בכל יום נכנס כהן לאולם המקדש, הסיר מהמנורה את פתילות הנרות שכבו וכן את השמן שנותר, וניקה את הנרות. לנרות הנקיים יצק הכהן שמן חדש והניח בהם פתילות חדשות.
• אם כבה הנר המערבי שבמנורה, הביא הכהן אש להדלקתו מהמזבח החיצון, אבל אם אחד הנרות האחרים כבה, הדליק אותו הכהן מהנר הסמוך לו.
• לפי הרמב"ם ניקוי הנרות והדלקתם נערכו פעמיים ביום – בבוקר ובין הערביים. ואולם שאר המפרשים סבורים שבבוקר הכהן עסק רק בניקוי הנרות והכנתם להדלקה, ובין הערביים הדליק אותם.
• אחרי ניקוי והדלקה של חמישה נרות, יצא הכהן מהמקדש ועסק בעבודה אחרת מעבודות המקדש, ואחרי כן חזר והדליק את שני הנותרים, וזאת כדי "לעשות עניין" מההדלקה, דבר שיש בו הוספת כבוד.
• כשסיים הכהן להדליק את נרות המנורה, השתחווה ויצא מהיכל המקדש.