קרבן פסח
חלק א
נצטווינו להקריב כבש הפסח ביום י"ד בניסן,
והוא אומרו יתעלה:
…וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.
שמות יב, ג-ו
הוזהרנו מלשחוט כבש הפסח על החמץ,
והוא אומרו:
לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי.
שמות כג, יח
ועניינו: שמזמן שחיטת הפסח, והוא בין הערביים, לא יהא ברשותו חמץ.
מצוות עשה נה; מצוות לא תעשה קטו
יש דברים שאנחנו עושים ביחיד. יש דברים שאנחנו עושים ביחד. ויש דברים שכשאנחנו עושים, אנחנו עוברים מהיחיד אל היחד.
טקסים ממלכתיים, למשל, הם משהו שמסמל את היחד של כל העם הזה. גם אם אנחנו לא נושאים נאום מעל במת טקס יום העצמאות, אנחנו שותפים בהתרחשות כצופים, וגם זאת לקיחת חלק. אבל כשאנחנו חוגגים יום הולדת, זה עניין אישי שלנו ושל הקרובים אלינו בלבד. אבל יש דברים שמחברים אותנו, דברים שעושה כל אחד ואחד מאתנו לבדו, ועל־ידי זה כולנו מתחברים כאחד. חתונה היא קצת כזאת – יש בה שמחה אישית מאוד מצד אחד, אבל יש בה גם מעבר מחיים עצמאיים לצורת חיים רחבה יותר – חיים כמשפחה.
גם קרבן פסח מעביר אותנו מחיי היחיד לחיי היחד. לראשונה הביאו בני ישראל את קרבן הפסח בליל צאתם ממצרים, ומאז והלאה בקביעות. ישנם קרבנות שמביא אדם יחיד, ושנוגעים לחייו הפרטיים. וישנם מנגד קרבנות ציבור, שמוקרבים בשם עם ישראל כולו. כזה הוא למשל קרבן התמיד המובא כל יום למקדש – כבש אחד מוקרב בבוקר והאחר בערב, ובכל זאת הכבש האחד הזה מוקרב על־ידי העם כולו. קרבן פסח מתאפיין בכמה תכונות של קרבן יחיד ובכמה תכונות של קרבן ציבור כאחד. כל אחד מחויב לאכול בעצמו מקרבן הפסח, ובזה דומה קרבן הפסח לקרבנות היחידים, אבל מצד אחר, הוא מוקרב בזמן קבוע, וכל ישראל חייבים בהקרבתו, ובכך הוא דומה לקרבנות ציבור.
אז מה הוא?
פסח הוא הקרבן שמחבר אותנו להיות עם אחד.
אבותינו ואמותינו – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב, לאה ורחל – הם תחילת ההיווצרות של עם ישראל, אך היו משפחה בלבד. המשפחה גדלה לשבט שהלך והתבסס במצרים, וסמוך ליציאת מצרים, סמוך לרגע שבו הפכנו לעם חופשי, נדרש כל אחד מאתנו להצטרף בצורה אקטיבית לברית הלאומית. היהדות איננה רק "מודיעה" לנו שאנחנו חלק מעם ישראל, אלא גם דורשת שנקום ונעשה מעשה של התחברות מצדנו לעם הזה, לאמונות ולערכים שלו. אנחנו נדרשים להביא קרבן פסח בכל שנה, כדי לחדש שוב ושוב את השותפות שלנו.
ישנו קשר ודמיון בין מצוות קרבן הפסח לברית המילה. מכל מצוות ה'עשה' (החיובים לעשות מעשים בפועל, לעומת מצוות 'לא תעשה' שהן חובות להימנע ממעשים מסוימים) ישנו עונש חמור המשותף רק למי שאיננו מביא קרבן פסח, או למי שנמנע מברית מילה. בנוסף, מי שאיננו מהול לא יכול להקריב את קרבן הפסח. ברית המילה, כשמה כן היא – ברית – הצטרפות למחויבות שלנו כיהודים, וכך גם קרבן הפסח.
לשם הבאת הפסח מתאגדות משפחות וקבוצות יחד. חברי הקבוצה נקראים בפי חכמים "מנויים" על הקרבן. הם מביאים שה בשותפות, וכל אחד מהם אוכל ממנו בליל הסדר. גם העניין הזה מדגיש את המעבר מחיי היחיד אל הממד הלאומי. כל אחד מאתנו הוא אדם לעצמו אך שייך גם למעגלים רחבים יותר – למשפחה ולעם, וגם לעבר ולעתיד. קרבן הפסח שוזר את הרצף הזה שבין היחיד ובין מעגלי חייו. גם כיום, כשאין לנו בית מקדש וקרבן פסח, העובדה שפסח הוא חג משפחתי שכזה מבטאת משהו מאותו תוכן.
איך זה עובד?
- מצווה להקריב את קרבן הפסח בי"ד בניסן אחר חצות היום.
- לקרבן הפסח יש לקחת כבש או עז עד גיל שנה. על כל קרבן יכולים "להימנות" אנשים רבים, ובלבד שכל אחד מהם יוכל לאכול "כזית" בשר בליל הסדר.
- מחצות היום, זמן שחיטת הפסח, אסור לאדם שיהיה ברשותו חמץ, וחכמים דאגו להרחיק את האדם מטעות אפשרית ולכן אסרו חמץ משעה מוקדמת יותר.
- שחיטת והקרבת קרבן הפסח נעשו במקדש, ומפני ריבוי המקריבים התחלקו הבאים לשלוש קבוצות. בתחילה נכנסה קבוצה אחת להקריב, ושערי חצר המקדש נסגרו אחריה, וכשסיימה, נכנסה הקבוצה הבאה וכו'.
- במהלך הטקס שרו את מזמורי ההלל בתהילים, והכל נעשה בהתרגשות, בזריזות ובפאר.
תיאור מרגש של הקרבת קרבן הפסח בתקופת המקדש אנחנו מוצאים בדברי הקונסול הרומאי מרקוס, אשר מספר את הדברים באריכות ובפירוט, וכותב בין השאר: "ובהגיע יום י"ד בחודש היו עולים במגדל גבוה שבמקדש, ושלוש חצוצרות של כסף בידם, ותוקעים. אחר התקיעה מכריזים ואומרים: 'עם ה' שמעו! הגיע זמן שחיטת הפסח לשם מי ששיכן שמו בבית הגדול והקדוש הזה!' וכאשר שמעו העם הקריאה היו לובשים בגדי מועד, כי מחצי היום ולמטה היה יום טוב לכל היהודים, לפי שהוא זמן הקרבן" (מובא בספר "שבט יהודה" מאת רבי שלמה אבן וירגה, מלפני כחמש מאות שנה).