וידוי מעשרות
נצטווינו להתוודות לפניו יתעלה, שהפרשנו את חובת המעשרות
והתרומות ולהתנקות מהם גם בדיבור, כדרך שהתנקינו מלהחזיק בהן בפועל, וזהו הנקרא 'וידוי מעשר'.
והציווי בזה הוא אומרו יתעלה:
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת, שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ־לֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ, מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
דברים כו, יב-טו
מצוות עשה קלא
אם יצמידו לנו אקדח לרקה ויאמרו לנו להתוודות, כנראה נפצח בתיאור שורת מעשים מקולקלים שעשינו. האמת היא שאף אחד לא צריך להצמיד לנו אקדח לרקה לשם כך, אנחנו עושים את זה מצוין בעצמנו. הלקאה עצמית היא ספורט נפוץ, ורגשות אשם הם מזון מועדף על רבים מאתנו. אנחנו "אוכלים" את עצמנו ללא הרף על הטעויות שעשינו – האיחור הלא מוצדק לאדם שחיכה לנו, השפשוף של רכב חונה בלי להשאיר פרטים, המשפט המגעיל שנפלט לנו מהפה כלפי הילד ברגע של כעס ועוד ועוד.
האם יש מצב בעולם, שנעמוד ונפרט את רשימת הדברים הטובים שעשינו? העניינים שבהם אנחנו באמת בסדר גמור?
אנחנו עלולים כמעט להתקומם מול הצעה כזאת.
כשאנחנו מנסים לחפש סימוכים לעניין הזה ביהדות, אנחנו נזכרים שביום הכיפורים אנחנו הרי עומדים ומפרטים בכל תפילה רשימה ארוכה מאוד של חטאים. ישנו גם וידוי על חטאים שנאמר במהלך התפילה מדי יום חול. אז הנה, נראה שיש לנו חיזוק לביקורת העצמית הטבעית והמפותחת ממילא שלנו.
אלא שישנו בתורה גם וידוי בעל אופי שונה. הוא אמנם אינו תדיר כמו ההכאה על חטא, אבל הוא משמעותי לא פחות, ואולי אף יותר.
בערב שביעי של פסח בשנת השמיטה ובשנה הרביעית אחריה, צריך אדם לדאוג להוציא מביתו פירות תרומות ומעשרות שנותרו אצלו, ולתת אותם למי שצריך לתת – כהן, לוי או עני. אחרי כן הוא נדרש להתוודות. ועל מה? על כך שעשה בדיוק מה שביקש ממנו א־להים. את הווידוי הזה ראוי שיאמר במקדש, ושם יכריז שקיים את כל מצוות התרומות והמעשרות כהלכתן.
הרב קוק רואה במצווה הזאת יסוד ובסיס. הוא מסביר שבכל הנוגע לעבודת א־להים, באמת כמעט לא ניתן להגיע לשלמות. צריך להיות ברור לאדם "שגם אם יהיה משתדל בכל כוחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר שיצא באמת ידי חובתו הגמורה". מהסיבה הזאת, אומר הרב קוק, דווקא ככל שאדם הוא צדיק גדול יותר, כך הוא חש גם כמה הוא רחוק משלמות, והדבר ממלא אותו ענווה גדולה.
ועם זה, ממשיך הרב קוק ומסביר, אסור שתחושת הריחוק משלמות, תפגום בשלווה ושמחת הנפש. וידוי המעשרות מציל מהסכנה הזאת. ענייני המעשרות כוללים את מגוון רכיבי המצוות השונות – יש בהם חובות אקטיביות ויש בהם איסורים; יש בהם חובות על היחיד, ויש בהם נתינה לכוהנים, שהם דמויות ציבוריות; יש בהם חובות כלפי א־להים, ויש בהם חובות כלפי אנשים אחרים. לכן דווקא כאן, במשפחת מצוות כוללת שכזאת, בחרה התורה ללמד אותנו, לראות לא רק מה חסר, אלא גם מה יש.
הווידוי על הטוב שעשינו אמנם תדיר הרבה פחות מהווידוי על הרע, אבל זה ממש לא מפני שמשקלו של הרע גדול יותר, אלא מפני שאנחנו נוטים בקלות לשקוע ברפיון ידיים. הווידוי על הטוב הוא אבן דרך שמעניקה משמעות והקשר נכונים לעיסוק שלנו ברע. הוא מעניק מצע של שמחה וביטחון, שהם אלה שמאפשרים את תיקון הרע מתוך מרץ ורעננות.
עם כל חדוות הביקורת העצמית שלנו, אנחנו חייבים מדי פעם לעצור ולטפוח לעצמנו על השכם.
איך זה עובד?
- בשנת השמיטה ובשנה הרביעית אחריה, בערב שביעי של פסח (ויש אומרים: בערב היום הראשון של פסח) בזמן המנחה, מצווה לומר את וידוי המעשרות.
- לפני כן צריך אדם לדאוג להפריש ולהוציא מרשותו חלה, נטע רבעי ושאר תרומות ומעשרות שנותרו אצלו.
- מצווה לומר את וידוי המעשרות בבית־המקדש, אבל גם באמירה בכל מקום אחר, אדם יוצא ידי חובה.
- כשאין בית־מקדש לפי רוב הפוסקים, אין מצווה לומר וידוי מעשרות, אבל נהוג לקרוא אותו גם כיום.
פירוש הביטוי 'לא אכלתי באוני ממנו' הוא – לא אכלתי מהמעשר השני בזמן שהייתי אונן (אונן הוא מי שנפטר קרוב שלו, שעליו הוא חייב להתאבל, ועדיין לא נקבר). פירוש הביטוי 'ולא נתתי ממנו למת' הוא, שלא השתמשתי בכספי מעשר שני לשום צורך מלבד אכילה ושתייה, אפילו לא לצורך מצווה כמו קבורה.