"מוכרחים להיות שמח"

"מוכרחים להיות שמח"

שמחת הרגל

 

נצטווינו בשמחה ברגלים.

והוא אומרו יתעלה:

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ.

דברים טז, יד

והיא המצווה השלישית משלוש מצוות הנוהגות ברגל. והעניין הראשי שאליו נרמז במצווה זו – הוא: שיקריבו קורבן שלמים בהכרח, ושלמים אלו נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד: שלמי שמחה.

וכבר אמר הכתוב:

וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.

דברים  כז, ז

ובמה שאומר "ושמחת בחגך" כולל מה שאמרו עוד – "שמח בכל מיני שמחה", ומזה: אכילת הבשר בחגים ושתיית היין ולבישת בגדים חדשים וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים והשחוק בכלי זמר ובריקוד במקדש במיוחד, והיא שמחת בית השואבה. וכל זה נכנס בכלל אומרו "ושמחת בחגך", והחמור שבהם הוא חיוב שתיית היין דווקא, כיון שהוא מיוחד לשמחה.

ולשון הגמרא:

"חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל.

במה משמחם? ביין".

ושם אמרו:

"בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר,

עכשיו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: 'ויין ישמח לבב אנוש'".

ולשון התורה הוא שנתחייב לכלול בשמחה זו העניים והמסכנים והגרים, אמר יתעלה:

"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

דברים טז, יד

מצוות עשה נד

 

שמחה היא אולי המוצר המבוקש ביותר בחיינו, אבל גם אחד מהקשים ביותר להשגה. חקר האושר הוא תחום צעיר ומתפתח, שעוסק בבחינת הגורמים לאושר, מידת היכולת לרכוש אותו וכו'. אחד הממצאים העקביים שמופיע במחקרים השונים הוא שאושר, סיפוק ושמחה קשורים במידת הנתינה שלנו לאחרים. אנשים שעוסקים בפעילות התנדבותית קבועה מאושרים מאנשים שאינם מקדישים זמן למטרות דומות. זה קצת טריקי – רוצה להיות מאושר? תפסיק לחשוב על האושר שלך, ותחשוב כיצד לעשות אחרים מאושרים.

אכן, טריקי, טריקי, אבל ככה זה… חקר האושר מלמד אותנו שהדאגה לשמחתם של אחרים איננה הקרבה של חלק משמחתנו למענם אלא להפך – רק מעצימה את השמחה שלנו.

הרמב"ם מתאר בדבריו המצוטטים את חובת השמחה בשלושת הרגלים, ובחתימת דבריו מזכיר שהתורה מחייבת אותנו לדאוג גם לאלה שקשה להם לשמוח בחג. הוא מרחיב בכך ומדגיש זאת בספר 'משנה תורה'. אחרי שהרמב"ם מתאר את החובה המוטלת על האדם לאכול ולשתות בחג כחלק מחובת השמחה, הוא ממשיך וכותב "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסוושמחה כזו, קלון היא להם" (הלכות יום טוב ו יח).

 

מלבד הצורך לשמח אחרים מאופיינת שמחת החג גם בצורך להיות שמחים בזמן מאוד מסוים. את "הבה נגילה" כולם מכירים, אבל את מילות השיר מכירים פחות. לאנשים רבים נדמה שמילות ה"פזמון" הן: "מוכרחים להיות שמח", כשלמעשה הן "עורו אחים בלב שמח". אבל הבה נדבר לרגע על השיבוש. האם באמת אפשר לשמוח מתוך הכרח? מתוך ציווי וכדומה? שמחה היא תוצאה של מציאות שעונה על הציפיות שלנו, ואיך אפשר לדרוש מאתנו שלוש פעמים בשנה, בדיוק עם כניסת חג הסוכות, פסח או שבועות "ללבוש את המסכה השמחה"? איזה ערך יש לשמחה מלאכותית? אפשר לעשות את עצמנו שמחים, אבל האם אפשר לשמוח כך באמת? מה אנחנו אמורים לעשות בדיוק – ללחוץ על "כפתור השמחה" שלנו?…

על כך אמר רבי שלמה קרליבך – "אנשים חושבים שאין להם את מה שהם ולכן הם עצובים, אבל האמת הפוכה – בגלל שהם עצובים אין להם את מה שהם רוצים". השמחה שלנו תלויה בבחירה שלנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. הזוי ככל שהדבר יישמע, מחקרים רבים ומבוססים מוכיחים שכשמדובר באדם יציב כלכלית, גידול משמעותי בשכר או פציעה קשה, אחרי כשנה לא ממש ישפיעו על מידת אושרו! נסיבות החיים הן אחד העניינים הזניחים בכל הקשור לאושר שלנו, וכשלא מדובר בעניינים קיצוניים, הן משפיעות עליו רק בכעשרה אחוזים! נכון שהרבה מהשמחה שלנו תלויה גם בתכונות נפש מולדות, ועדיין הרבה מאוד תלוי גם בבחירה שלנו.

שני המאפיינים שהזכרנו לגבי שמחת החג – הצורך לשמח אחרים, והחובה לשמוח בזמן מסוים דווקא – קשורים זה לזה. שניהם עוזרים לנו לחדול מהנטייה האנושית הטבעית להתקרבן ולקטר על כך שדברים לא הולכים כמו שאנחנו רוצים. כשאנחנו יוצאים מעצמנו ופועלים למען שמחתם של אחרים, וכשאנחנו שמחים בעצמנו מתוך בחירה אמיצה, אנחנו לומדים כמה חופש יש לנו לעשות, לפעול ולשנות, והגילוי הזה ממלא שמחה יותר מכל דבר אחר.

 

איך זה עובד?

  • חייב אדם לשמוח בשלושת הרגלים.
  • בזמן שבית המקדש קיים מתקיימת חובה זאת על־ידי הקרבת קרבן שלמים ושמחה באכילת בשרו.
  • בנוסף, ובייחוד בזמן שאין בית המקדש קיים, מתקיימת המצווה גם בעניינים משמחים אחרים – בראש ובראשונה בשתיית יין, אבל גם בבגדים חדשים, מאכלים טעימים וכדומה.
  • נוסף על החובה לשמוח בעצמנו, מוטלת עלינו החובה לדאוג לשמחתם של החלשים – הגר, היתום, האלמנה וכיו"ב.

 

רבי שלמה קרליבך

נפטר לפני כעשרים שנה. נולד בגרמניה אך רוב ימיו חי בארצות הברית. בצעירותו למד בישיבות, אך בשלב כלשהו החליט להקריב את העתיד המזהיר שצפו לו כרב ולמדן למען קירוב יהודים ליהדותם. הוא הסתובב ברחבי העולם בין צעירים יהודיים, שהיו ברובם "היפים", ילדי הפרחים ונערי וודסטוק, ניגן ושר, ובחום ואהבה נדירים דאג להם, ואף קירב אותם לקיום תורה ומצוות. את כל כספו פיזר קרליבך לצדקה, ולעתים בסוף הופעה היה מקבל לידו אלפי דולרים ורגע אחרי כן נותן אותם לעני. הוא נפטר לכן חסר כל.

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | עבודת יום הכיפורים

אחד מחסידיו של רבי שמואל מלובביץ' היה סוחר ואיש עסקים. ביומיום היה לבוש בגדים מודרניים, כאלה שאפיינו לרוב את הרחוקים מהתורה והמצוות, אך כשהיה מגיע אל הרבי היה לובש בגדים חסידיים מסורתיים. בשלב כלשהו לא היה יכול לסבול עוד את העמדת הפנים הזאת, אזר אומץ ונכנס אל הרבי בבגדיו הרגילים – לבוש עסקי התואם את צו האופנה. הרבי הופתע לראות אותו כך, ושאל לפשר הדבר. השיב החסיד: "אני לא יכול להמשיך לעשות הצגות, רבי, והחלטתי להופיע בפניך בדיוק כשם שאני. הנה, כך אני הולך ובבגדים האלה אני לבוש". שמע זאת הרבי ואמר בחיוך: "וכי אתה סבור שלא ידעתי שבפניי אתה מופיע בבגדים חסידיים וכשאינך כאן אתה לבוש בגדי סוחרים? אלא שעד עכשיו חשבתי שכאן אתה מופיע כפי שאתה באמת, ושבחוץ אתה עושה הצגה, ולא שבחוץ אתה כפי שאתה באמת וכאן עושה הצגה…"

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

עבודת יום הכיפורים | האם יש מצבים שבהם אנחנו תוהים מי אנחנו באמת? באילו מצבים, והאם אנחנו מצליחים להשקיט את הספק?

עלייה לרגל | את מי אנחנו "רואים", ועל־ידי מי אנחנו "נראים"? למי אנחנו מעניקים תשומת לב, ומי מעניק לנו, ובעיקר – באילו מערכות יחסים אנחנו "רואים" ו"נראים" כאחד?

שמחת הרגל | האם אנחנו יכולים להיזכר במקרה שבו התאמצנו כדי לשמוח מתוך בחירה? האם הצלחנו בכך? האם היה שוני בין השמחה הזאת לשמחה שאנחנו חווים בזמנים אחרים?

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

בהגדה של פסח אנחנו מזכירים את שאלתו של הבן החכם, שמקורה בפסוקי התורה: "מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א־להינו אתכם?" הרמב"ן מסביר שבפסוק זה מתוארים שלושה סוגי מצוות שמרכיבים את מערכת המצוות המוכרת לנו – ישנן מצוות שהן עדוּת למאורעות היסטוריים ולמעשי ה', כמו חג הפסח, השבת וכו'. ישנן מצוות שטעמן איננו מובן לנו. אלו הם החוקים, כדוגמת האיסור ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן. וישנם משפטים, שהם ההוראות לבית הדין כיצד לנהוג בענייני ממונות, נזיקין וכו', וכיצד לנהוג במי שעובר על מצוות התורה. המשפטים כוללים גם את שאר המצוות שטעמן מובן לנו כמו כיבוד הורים וכו'. הנאמנות לדבר א־להים כוללת נכונות לקיים את כל סוגי החיובים הללו.

 

דילוג לתוכן