צרעת

נצטווינו בטומאת אדם מצורע, ומצווה זו כוללת כל דיני צרעת אדם:

מה ממנה טמא ומה ממנה טהור וכו'.

נצטווינו שכל מצורע יקריב קרבן אם נרפא מנגעו,

והוא אומרו יתעלה:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן.  וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

ויקרא יד, י-יא

 

נצטווינו שהטהרה מן הצרעת תהיה על־ידי המעשה המפורש במקרא.

והוא: עץ ארז ואזוב ושנִי תולעת ושתי צפרים ומים חיים, ושיעשה בהם כל מה שנזכר.

 

נצטווה המצורע להתגלח, וזו לו הטהרה השנייה,

והוא אומרו יתעלה:

וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ – אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו, וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ, וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר.

ויקרא יד, ט

 

נצטווינו לעשות הכר במצורע כדי שיפרשו ממנו.

והוא אומרו יתעלה:

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא.

ויקרא יג, מה

 

עשה עז, קא, קי, קיא, קיב

 

אם אנחנו חושדים שמישהו משקר לנו, אנחנו עשויים להזהיר אותו שעוד יתארך לו האף, ממש כמו פינוקיו. זה אמנם די מאיים לחשוב על עולם שבו היינו "חוטפים" על הדברים הלא טובים שעשינו מיד ברגע החטא, אבל יחד עם האיום, יש בזה גם משהו מרגיע. אנחנו זקוקים לא פעם ל"תזכורת" שיש דברים שצריך להיזהר ולהימנע מהם, ואם היו לנו תזכורות כאלה בזמן אמת, גם אם הן לא היו נעימות במיוחד, הן כנראה היו משפרות את מאזן העבירות שלנו…

צרעת היא דבר שאנחנו לא מכירים בעולם שלנו. ישנה מחלה זיהומית קשה שמכונה צרעת, וגם היא כבר כמעט ולא קיימת כיום, אבל היא אינה הצרעת המקראית.

הצרעת מתוארת בתורה ככתמים בגווני לבן המופיעים בעור. וכשכך קורה, נדרש האדם לפנות לכהן ש"יאבחן" במה מדובר. הכהן עשוי להחליט שמדובר בנגע טמא, או עשוי להכניס את המצורע למין הסגר של שבוע כדי לבחון את התפתחות הנגע, ורק אז להחליט מה דינו. בזמן המסע במדבר, ישבו המצורעים בבידוד מחוץ למחנה ישראל כולו, אך לאחר הכניסה ארצה הם נדרשים לצאת רק מירושלים, וערים אחרות, שבימי יהושע בן היו מוקפות חומה. בגדיו של המצורע קרועים, והוא מתנהג כאבל. כשהוא מתרפא, על־פי החלטת הכהן, הוא עובר תהליך טהרה של כמה שלבים.

אבל למה בעצם מישהו עם סוג של מחלת עור צריך ללכת בבגדים קרועים ולנהוג מנהגי אבלות? מה, הוא עשה משהו רע?

כן, אומרים חז"ל. צרעת היא מחלה גופנית שהסיבות לה הן רוחניות. החכם התלמודי, רבי שמעון בן לקיש, אומר שהכינוי 'מצורע' רומז למי ש'מוציא שם רע'. מי שמבקר אחרים ומדבר על פגמיהם, שלא מתוך רצון אמתי להביא תועלת או שלא מתוך ודאות גמורה בפרטים שהוא מוסר, בזמנים קדומים היה לוקה בצרעת. כך קרה גם למרים הנביאה, אחותו של משה רבנו, שהתורה מספרת כיצד אחרי שדיברה בגנותו של משה, הצטרעה.

חומרת לשון הרע לא מובנת לנו מאליה. הרי מה יותר טבעי מלשחרר קיטור, ולספר איך רימה אותנו המוסכניק המנוול. לא ברור לנו איך ייתכן שמישהו עשה לנו רע, ובכל זאת אנחנו אלה שנענשים.

מי שעוזר לנו להבין את הדברים הוא רבי ישראל בעל־שם־טוב, שמסביר שהפגמים שאנחנו מוצאים באנשים אחרים אומרים לא מעט גם עלינו. הרי אנשים טובים בדרך כלל גם רואים טוב בכל מקום, נוטים להאמין באדם, להיות נוחים וסלחניים ולקבל בהבנה חולשות של אחרים. לעומת זאת  אנשים ביקורתיים, ששמים לב לכל כישלון ומעידה של אחרים, הם לרוב גם נוקשים ושופטים בחומרה. אז נכון שאם אנחנו מדברים בגנותו של המוסכניק ללא צורך מובהק, זה לא אומר שאנחנו הגנבים והוא ישר ונקי, אבל הצורך שלנו להתעסק בזה, בייחוד אם לא נפגענו ממנו בעצמנו, אומר שיש לנו איזה חלק לא נקי בתוכנו. אחרת, לא היה מעניין אותנו כל־כך לדבר על זה.

עמוק מזה – כבני אדם, אנחנו חשים כולנו איזה חוסר ביטחון קיומי, איזו שבריריות. מרגישים שאנחנו "כחרס הנשבר וכחלום יעוף", כמו שאנחנו אומרים בימים הנוראים. אנחנו מאוימים מאוד מהתהום הזאת, שפעורה מתחת רגלינו, וההצבעה על הפגמים של אחרים עוזרת לנו לברוח מתחושת האיום הזאת. מצורע הוא אכן מי ש'מוציא רע'. כשהוא מדבר על אחרים, הוא מוציא ומגלה את הרע שגנוז בו עצמו. המחלה שלו היא רק חשיפה גלויה של הכיעור שיוצא לחוץ.

 

התלמוד הבבלי אומר שהמשיח מכונה גם הוא מצורע. זה לא בגלל חטאיו, אלא בגלל חטאינו. המשיח מבטא ברוחו את רוח העם. הצרעת היא תהליך הצפת החוליים הרוחניים הפנימיים, והתגלותם בעור ובגוף. לכן תהליך הגאולה, כולל את ההתנקות הזאת דרך דמותו של המשיח.

איך זה עובד?

  • מי שמופיע נגע בעורו נדרש לפנות לכהן כדי ש"יאבחן" האם מדובר בנגע טמא.
  • הכהן עשוי להכריע שמדובר בנגע טהור או בנגע צרעת טמא, ועשוי גם לדרוש לשים את האדם הנגוע בבידוד למשך שבעה ימים, שאחריהם יבחן כיצד התפתח הנגע. בסוף שבעת הימים עשוי הכהן להחליט שעל האדם להיות נתון בהסגר שבעה ימים נוספים, אך לא מעבר לכך.
  • מי שהכריע הכהן כי הוא מצורע נדרש לשבת מחוץ לירושלים ומחוץ לכל עיר שהייתה מוקפת חומה בימי יהושע בן־נון. עליו ללבוש בגדים קרועים ולנהוג כמו אבל ומנודה, ובכלל זה אסור לו להסתפר או לכבס את בגדיו. את ראשו ופיו הוא מכסה בבגד, ומודיע לאנשים שנתקלים בו, שהוא טמא.
  • מצורע מטמא בני אדם אחרים וכן חפצים על־ידי נגיעה או סחיבה, ואפילו אם רק נכנס לבית, הכלים שבו טמאים.
  • כשהנגע חולף מובא האדם שוב אל הכהן, ואם מכריע הכהן שהוא נרפא מהצרעת, נדרש המצורע לעבור תהליך טהרה בן כמה שלבים, שכולל שתי התזות מי מעיין מיוחדים על המצורע, גילוח כל שיער גופו, טבילה, ולבסוף, ביום השמיני, הבאת קרבן מיוחד.
דילוג לתוכן