מושחתים, נמאסתם!

כתיבת ספר תורה על־ידי המלך

ציוונו שיהיה כל מלך מאומתנו שיישב בכסא המלוכה,
כותב ספר תורה לעצמו, שלא ייפרד ממנו.
והוא אומרו יתעלה:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

דברים יז יח

עשה יז

פרשיות שחיתות במגזר הציבורי נראות כמעט כמו טרנד חם. וכשעוד פרשייה כזאת נחשפת, אנחנו חורקים שיניים בזעם. בא להתפוצץ כשחושבים על כך שאנשים שאמורים לדאוג לנו, אנשים שנבחרו כשליחים שלנו, אנשים שמחזיקים כוח עצום בידיים, האנשים האלה מנצלים את היכולות שלהם לרעה. אנחנו הרי חוסכים גרוש לגרוש במאמץ עצום, והם מנצלים את כספי המיסים שלנו לחופשות מוטרפות בחו"ל, לדיור מפואר ומנקר עיניים, למאכלי מותרות ושאר תענוגות בסכומים בלתי אפשריים או שהם פשוט מחלקים מהכסף שלנו למקורבים.

כמה היינו רוצים להתחלף אתם. נראה אותם מסתדרים עם משכורת ממוצעת של שכיר במשק. חצופים!

ומה לגבינו? נניח שבאמת היינו מחליפים תפקידים, וביום בהיר אחד היינו מוצאים את עצמנו על כיסא ראש הממשלה או אחד השרים, מה היינו עושים? ובעצם, חשוב הרבה יותר – מה זה היה עושה לנו?

קל לפנטז שהיינו מנצלים את הסמכויות שבידינו כדי להיטיב לכל הסובלים והנדכאים, אבל האם אנחנו באמת מבינים את משמעות הכוח? השררה משכרת ומסחררת, והיא ניסיון ופיתוי קשה. האם את היכולות, הכישרונות והסמכויות שיש בידינו כיום אנחנו מנצלים כראוי? האם אנחנו לא מבזבזים זמן יקר? האם אנחנו לא מבזבזים כסף על הנאות מיותרות? האם אנחנו לא נוהגים לעיתים בצורה מכוערת כלפי אחרים, בייחוד כלפי החלשים מאתנו?

האם לא סביר לחשוש שאם המשאבים והכוחות שבידינו היו גדלים, גם הנפילות שלנו היו גדלות פי כמה?…

"כוח משחית", אמר הפוליטיקאי הבריטי לורד אקטון לפני יותר ממאה שנה, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט"…

ביד המלך מרוכזות סמכויות שלטוניות כבירות. כשמבקשים בני ישראל משמואל שימליך עליהם מלך, הוא מזהיר אותם ממה שעלול לעולל המלך: "את בניכם ייקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו, ולשוּם לו שרי אלפים ושרי חמשים, ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו.  ואת בנותיכם ייקח לרקחות ולטבחות ולאופות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים, ייקח ונתן לעבדיו" (שמואל א, ח-יד).

לכן מצווה התורה את המלך לכתוב לו ספר תורה, "והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' א־להיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רוּם לבבו מאחיו ולבלתי סוּר מן המצווה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על  ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, יט-כ).

ספר התורה שכותב לו המלך מלווה אותו בכל ענייניו. כשהוא מנהל את ענייני המדינה, ספר התורה אתו. כשהוא יוצא לקרב, יוצא גם ספר התורה. כשהוא דן דין, גם אז נמצא אתו ספר התורה, ואפילו כשהוא עסוק בצרכי החיים והיום יום, מלווה אותו הספר תמיד, ומוטל על המלך ללמוד ולהגות בו. ספר זה הוא תזכורת תמידית עבור המלך לכך שהוא איננו כל יכול, שהוא איננו הקצה העליון ב"שרשרת המזון". ספר התורה מזכיר למלך שגם הוא בעצמו עבד למי שביחס אליו שווים כולם, גם המלך וגם פשוטי העם – א־להים.

התורה המלווה את המלך בתמידות מלמדת את המלך להתנהל מתוך יראה וענווה, וכיוון ש"בביתי אני הבוס, אני החוק, אני המלך", נוגע הדבר לכולנו בממלכה שלנו…

ישנן בתנ"ך עדויות ליחס המיוחד של מלכי ישראל לספר התורה. בעת המלכת יהואש למלך יהודה, מסופר ששמו עליו את הנזר – הכתר – ואת "העדות", שלדברי מפרשים אחדים היא ספר התורה שנקשר בזרועו. דוד המלך מעיד על עצמו ואומר "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח) ומסבירים חכמים שהכוונה היא לספר התורה שנמצא אתו תמיד. אפילו אחאב, מלך ישראל הרשע, דבק בספר התורה שאתו. מלך ארם נלחם באחאב ותבע ממנו את כל אוצרותיו. את הדברים היקרים ביותר היה מוכן למסור אחאב, אך חז"ל מספרים שרק את ספר התורה סירב לתת.

איך זה עובד?

• כפי שנלמד מחר, כל אחד מישראל, גם אם איננו מלך, מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה, ואולם מלך ישראל מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה נוסף. זוהי משמעות לשון הפסוק "וכתב לו את משנה התורה" – ספר תורה שני. הרב קוק מסביר שספר תורה אחד משמש אותו כאדם פרטי, ואילו האחר משמש אותו כמלך, ללמוד ממנו את דרך הנהגת המלוכה הראויה.
• אם המלך אינו יכול לכתוב בעצמו, הוא ממנה אחרים שיכתבו עבורו.
• ספר התורה של המלך "יהיה עמו תמיד, ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו שנאמר 'והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'… לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד, וכשייכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מיטתו". (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, ב).
• ספר תורה זה קשור בזרוע ימין של המלך תמיד.