מטהר אווירה

הקטרת הקטורת

נצטוו הכוהנים ליתן את הקטורת בכל יום פעמיים על מזבח הזהב, והוא אומרו יתעלה:

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ… וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר… וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה.  וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה, קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם.

שמות ל, א-ח

מצוות עשה כח

בואו נעשה ניסוי קטן. עצמו עיניים. דמיינו נוף קסום. נסו לדמיין את הצלילים והמראות. ועכשיו דמיינו גם את הריח באוויר, ריח נעים ומתוק, שעושה חשק לשאוף מלוא ריאות.

ועכשיו נסו לדמיין את אותה סיטואציה, אבל הפעם כשצחנה חריפה מלווה אותה. איך נראה הנוף כעת?

מכל החושים, הריח הוא מעין "רקע" לאחרים, חסר ממשות אבל עוטף אותנו כולו. מחקרים מראים שזיכרונות שקשורים בריח מוטבעים בנו עמוק יותר מזיכרונות אחרים. ריחות לא "מקוטלגים" אצלנו כפרטי מידע, כמו שלרוב אנחנו מאחסנים קולות ומראות, אלא כביכול חופפים על הסיטואציה כולה, ומעניקים לה אופי. הריח שבאוויר יוצר אווירה. לכן צפייה בנוף קסום עשויה לעורר תחושות שונות מאוד בהתאם לריח הנלווה. כך כותב הרמב"ם בספר 'מורה נבוכים' ביחס למצוות הקטורת: "כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם".

העדינות החודרת של הריח באה לידי ביטוי גם בביטוי שגרתי כמו "זה לא מריח טוב", השונה, למשל, מ"זה לא נראה טוב". כשאומרים על עניין כלשהו שהוא לא מריח טוב, מתכוונים לתאר אינטואיציה עמוקה שמביאה אותנו לזהות משהו שנעלם מן העין. כך גם בביטויים כגון "מריח סכנה מקילומטרים" וכדומה. על המשיח אומר ישעיהו הנביא "והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אוזניו יוכיח" (ישעיהו יא, ג). חוש האבחנה של המשיח יהיה מחודד מאוד, ויאפשר לו להכריע על פי האמת הנסתרת. בעדינות החודרת של הריח יש משהו שנוטה אל הרוחניות, ומה שאנחנו נושמים קשור לנשמה.

במרכז המקדש, סמוך לקודש הקודשים, ניצב מזבח הזהב שעליו הוקטרה פעמיים ביום תערובת בשמים. על ייחודה של הקטורת אנחנו יכולים ללמוד בין השאר מכך שביום הכיפורים, בזמן היחיד שבו נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, הוא הקטיר בו קטורת, והתורה מדגישה את דברו של א־להים: "כי בענן אירָאה על הכפורת" (ויקרא טז, ב), כלומר – על־ידי ענן הקטורת יופיע א־להים וישרה את שכינתו (הכפורת היא הכיסוי של ארון הברית).

אחרי שקורח ואחרים התלוננו על ה"מינויים" שזכו להם משה ואהרון, הביא א־להים מגפה על בני ישראל. בהוראת משה נטל אהרון מחתה עם קטורת, רץ אל הקהל, כיפר על החטא, ועצר את המגפה. בעקבות זאת אמרו חז"ל שהקטורת היא דבר שבחשאי שמכפר על לשון הרע, שגם היא דבר שבחשאי. כלומר – לעומת הקרבנות המוקרבים במדורה הגדולה על המזבח החיצון, הקטורת מוקטרת בתוך ההיכל, ובזמן הקטרתה אסור לאף אדם להיות בו. גם לשון הרע נאמרת בדרך כלל בחשאי, בהתלחשויות מאחורי הגב (אכן, אצל קורח נאמרה לשון הרע בפרסום גדול, וגם הקטרת הקטורת המכפרת נדרשה להיות בפרסום מפני כך). רכילות ולשון הרע הן הרבה מעבר לקלקול נקודתי, הן פוגעות באמון הבסיסי, ומעכירות את מערכת היחסים כולה. הן מעכירות את האווירה, את האוויר, את הריח. הקטורת מבסמת ומטהרת את האוויר העכור. היא עבודה עדינה של תיקון הבסיס למערכת יחסים בריאה ואוהבת.

עשרה מתוך רכיבי הקטורת היו בעלי ריח טוב גם כשהם לבדם, אך הרכיב האחד עשר – החלבנה – היה בעל ריח רע, ובכל זאת יחד עם שאר הבשמים, הפיקה התערובת ריח נפלא. חכמים אומרים שהחלבנה מייצגת את החוטאים שבעם ישראל, וכשם שקטורת שאין בה חלבנה פסולה להקטרה, כך אי אפשר לוותר על אף חלק מחלקי העם, שכולם יחד מצטרפים להעלות ריח ניחוח.

כדי לתאר כמה משמעותי היה ריח הקטורת מספרים חז"ל שהעיזים ביריחו היו מתעטשות ממנו, והכלות בירושלים לא היו צריכות לבשם את עצמן.

*

משמעות השורש ק.ט.ר בארמית היא 'קשר' והיו שהסבירו על־פי זה שהקטורת מחדשת את הקשר שבינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין הבורא, שכן כפי שלמדנו היא מכפרת על לשון הרע, על מה שגורם לניתוק קשרים והתרתם.

• הקטורת היא תערובת של אחד עשר בשמים, רובם מן הצומח, שממנה מקטירים פעמיים בכל יום בבית־המקדש, כרבע קילוגרם בכל פעם.
• בהגרלה שנערכה בין הכוהנים זכה אחד מהם בפינוי אפר היום הקודם ממזבח הזהב, וכוהן אחר זכה בהקטרת הקטורת.
• אחרי פינוי האפר, הכהן המקטיר נכנס להיכל המקדש כשבידו כלי עם קטורת, ואתו נכנס כהן נוסף שבידו כלי עם גחלים שנלקחו מהמזבח החיצון. הכהן האוחז בגחלים פיזר אותן על המזבח.
• הממונה אומר לכהן המקטיר: "הקטר", ומיד יוצאים כל הכוהנים מהיכל המקדש, ורק המקטיר נשאר שם לבדו, ומפזר את הקטורת על הגחלים הלוחשות, ואחרי כן משתחווה ויוצא.