מי שלא חולם, לא מציאותי

מי שלא חולם, לא מציאותי

סיפור יציאת מצרים בליל הסדר | חלק א

 

נצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף לספר ולהאריך בדברים בהגדלת מה שעשו בנו, ומה שעינו אותנו המצרים, ואיך נפרע לנו ה' מהם, ולהודות לו יתעלה על כל החסד אשר גמלנו – הרי זה משובח.

כמו שאמרו:

"כל המאריך לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

 

והכתוב שבא לנו בציווי זה הוא אומרו יתעלה:

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

שמות יג, ח

 

מצוות עשה קנז

 

"אנשים אומרים שסיפורי מעשיות יפים לשינה, ואילו אני אומר שעל־ידי סיפורי מעשיות מעוררים ישנים משנתם".  המשפט הזה, שאמר רבי נחמן מברסלב, הוא משפט מעורר בעצמו, וכדרכו של רבי נחמן גורם להביט בעולם המוכר במבט חדש.

אולי התפיסה הראשונה שעליה מערער רבי נחמן היא השאיפה לישון… "אני אוהב לישון", כתב ושר אריק איינשטיין, שמספר שכך עובר לו כל היום. אז אריק איינשטיין אוהב לישון, ואנחנו אוהבים את אריק איינשטיין, שמעז לשיר בקול את מה שכולנו חולמים עליו (תרתי משמע…) השינה היא אסקפיזם – בריחה מקשיי המציאות אל מתיקות החלום. אנשים אומרים שסיפורי מעשיות יפים לשינה וכמה טוב שכך, ואילו רבי נחמן אומר שסיפורי מעשיות מעוררים מן השינה, וכמה טוב שכך. רבי נחמן קורא להתייצבות ערה וחיונית מול המציאות.

אבל רבי נחמן מערער על עניין נוסף, והוא עצם תפיסת המציאות שלנו. המתיקות של סיפורי המעשיות נראית לנו כנאיביות שלא מתאימה עם "החיים האמתיים". מלכים ונסיכות, אוצרות אבודים וקרבות גבורה נראים לנו עניינים שישנם רק בסיפורים, ושרחוקים משגרת החיים. עם סיפורים "לא קונים במכולת", כלומר, הם לא נתפסים בעינינו כמשהו שתורם למציאות הממשית, אלא לכל היותר מנחם, מעודד ועוזר לרגע לשכוח את מרירות החיים.

כשרבי נחמן אומר שסיפורים מעוררים מהשינה, הוא מתכוון לומר שהחלומות הם המציאות האמתית. הקסם והיופי של החלום הם הם הממשות, ולא המעידות והכישלונות שפוקדים אותנו מדי יום. כמובן – אם זה מסתכם באמירה הזאת בלבד, מדובר אכן בבריחה, כמעט בהזיה תלושה, אבל אם הדבקות בחלום, בסיפור ובאגדה, לא חוששת ממפגש עם המציאות האפורה, זאת שמתכחשת לחלום, ולא חוששת מהתמודדות אתה, במקרה כזה מדובר באומץ בלתי רגיל.

ההיסטוריה היהודית מתחילה בסיפור – סיפור יציאת מצרים. ואת הסיפור הזה, שנמשך והולך כבר למעלה משלושת אלפי שנים, מעביר הורה לילדו בלילה המקודש שמיוחד לכך – ליל הסדר. יש ביציאת מצרים את כל הרכיבים שעושים סיפור לסיפור טוב – הרעים חזקים ומתאכזרים לטובים החלשים והאומללים, ובמסכת ניסים ונפלאות מטלטלים מציל א־להים את עמו.

האם אנחנו יכולים להתייחס לסיפור כזה, לא רק כתיאור ורוד של העבר, אלא גם כקריאת כיוון לעתיד? האמת היא שזה חלק מתוכן הסיפור בעצמו – כמו שכבר למדנו, מצרים הייתה אימפריה אדירה, שייצגה את נוקשות עולם הטבע. אך עַם העבדים שהיה מחוץ בין גלגלי השיניים של האימפריה הזאת, האמין בחופש הא־להי, ובכך שיש משהו שהוא מעל ומעבר עולם הטבע. היהודים במצרים חזרו הביתה מדי ערב מעבודה הפרך בשדות, כשבגבם פצעים טריים של הצלפות שוט. וכך, כששגרת הייסורים נראית כמו בור בלי תחתית, הם היו מספרים לילדיהם לפני השינה על א־להים שהתגלה לסבא של סבא שלהם – אברהם – ואמר לו שהם עוד יצאו כולם ממצרים, ויגיעו לארץ זבת חלב ודבש. האמון בממשות של הסיפור, היא זאת שנתנה את הכוח להמשיך את הקיום, להביא ילדים לעולם בתוך סכנה גדולה, ומתוך תקווה שעתיד טוב ומשמח מחכה להם.

יציאת מצרים היא יסוד האמונה – אמונה בכך שא־להים הוא בורא העולם, מנהיג את הטבע ושולט בו, ואמונה בכך שא־להים בחר בנו להיות עמו. כשאנחנו מספרים מדי שנה לילדינו את סיפור יציאת מצרים, עוד יותר ממה שאנחנו מספרים בכך על העבר, אנחנו מספרים על העתיד, ועוד יותר ממה שאנחנו חולמים, אנחנו מחוברים למציאות הממשית ביותר.
את הפיוט 'מה נשתנה', שפותח את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, וששרים הילדים הקטנים בביישנות או בגרון ניחר, לא המציאה אף גננת… מקור ארבע הקושיות הללו הוא במשנה, שנכתבה לפני כאלפיים שנה. אלא שישנם הבדלים אחדים בין הנוסח במשנה, לנוסח בהגדות שלנו. אחד מהם הוא שבמשנה מופיעה גם קושייה הנוגעת לקרבן פסח, שאיננו זוכים להקריב כיום.

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי    | שביתה בשבת

כשהיה רבי ישראל מרוז'ין ילד קטן, למד עם המלמד שלו את מסכת שבת שבתלמוד הבבלי. רבי ישראל היה פיקח וחריף, וקלט בזריזות יוצאת דופן את דברי התלמוד. באחד הימים עסק המלמד עם רבי ישראל בסוגיה האומרת שאם מישהו נודד במדבר, ואיבד את חשבון הימים, עליו לספור שישה ימים באופן שרירותי, ואחריהם לערוך קידוש, כאילו זהו יום השבת.

רבי ישראל התקשה בהבנת הדברים, המלמד חזר והסביר, אך להפתעתו הדבר לא הועיל. הוא ביאר שוב ושוב, נתן דוגמאות ופישט את הנושא ככל שרק יכול, אך רבי ישראל המשיך להתקשות.

בשלב כלשהו אמר רבי ישראל הקטן בתסכול: "אני לא מבין, איך אפשר להתבלבל ולא לדעת מתי שבת? הרי בשבת השמים נראים אחרת לגמרי!"…

 

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

שביתה בשבת| האם אנחנו יודעים לקחת פסקי זמן מהשגרה ומרוץ החיים? כיצד פסקי הזמן האלה משרתים אותנו, והאם הם תורמים גם לעשייה שבשאר הזמנים?

איסור חמץ | ניקח סיטואציה שבה "עשינו סצינה", ונתבונן – מאיזו התמודדות אפשרה לנו הדרמה לחמוק?

סיפור יציאת מצרים בליל הסדר | האם אנחנו מרשים לעצמנו לחלום? האם אנחנו מאמינים שיש לנו יכולת להגשים את החלומות שלנו? האם יש חלום שמשפיע על העשייה היום יומית שלנו?

 

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

עסקנו בשתי השבתות האחרונות בכך שקיום המצוות דורש שגם נתכוון במודע לעשות מצווה. מי שלמשל קורא את פרשת קריאת שמע מתוך ספר תורה כחלק מתהליך הגהה לספר, ואיננו מתכוון בצורה מודעת לקיים את מצוות קריאת שמע, גם לא יצא ידי חובת קיום המצווה.

אלא שבנוגע למצוות שבין אדם לחברו, התמונה שונה. רבים מגדולי ישראל סבורים שאם אדם נתן צדקה או עשה חסד עם הזולת, קיים בכך את מצוות התורה גם אם לא התכוון לכך במפורש.

דילוג לתוכן