הפרשת תרומות ומעשרות
נצטווינו להפריש תרומה גדולה.
והוא אומרו יתעלה:
וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם… רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.. תִּתֶּן לּוֹ. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים.
דברים יח, ג-ה
ומצווה זו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל,
נצטווינו להפריש מעשר מצמח הארץ,
והוא אומרו יתעלה:
כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה.
במדבר יח, כד
וזהו הנקרא: מעשר ראשון,
ואינו חובה מן התורה אלא בארץ ישראל.
נצטוו הלוויים להפריש מעשר מן המעשר שמקבלים מישראל ולתתו לכוהנים,
והוא אומרו יתעלה:
וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם, וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
במדבר יח, כו
ופירש לנו, שמעשר זה הוא הנקרא 'תרומת מעשר' – יינתן לכהן.
הוזהרנו מלאכול הטבל
והוא הדבר שלא הפרישו ממנו תרומה ומעשרות.
הוזהרנו מלהקדים מתנות הזרעים זו על זו, אלא נפרישן לפי סדרן.
הוזהר כל זר מלאכול שום תרומה.
הוזהר אפילו תושב כהן ושכירו מלאכול תרומה.
הוזהר הערל מלאכול תרומה, והוא הדין לשאר קודשים שהערל מוזהר מלאוכלם.
הוזהר כהן טמא מלאכול תרומה.
הוזהרה החללה מלאכול קודש שהייתה רשאית לאוכלו, כלומר: התרומה וחזה ושוק.
מצוות עשה קכו, קכז, קכט; לא תעשה קלג-קלז, קנג, קנד
כשמבקשים מאתנו תרומה, לפעמים מתחשק לנו להגיב בסגנון "כבר תרמתי במשרד". אנחנו בעיקר רוצים ש"ירדו" מאתנו, ולא "ישתו" לנו את הכסף שעבדנו בשבילו.
ובכן, יש תרומות שמבקשת התורה בעצמה, וכלל אינן עניין וולונטרי, אלא חובה גמורה.
איזו שמחה היא להביא מהגינה או מהשדה פירות שגידלנו! טרחנו, עדרנו, השקינו וחיכינו בסבלנות, והנה הכנסנו את הפרי הבשל הביתה, וממש מתחשק לתת בו ביס עסיסי.
אבל רגע!
על פי התורה לפני האכילה עלינו להעניק חלק מן הפירות לאחרים – לכוהנים, ללוויים, ולעתים גם לעניים. 'כוהנים ולוויים? מה הם קשורים? אנחנו התאמצנו והם מקבלים 'מיסים'?'
כבר למדנו שהכוהנים והלוויים נועדו להיות אנשי הרוח בעם ישראל – העובדים במקדש ומלמדי התורה. קל לנו להעריך אנשי רוח, עד שזה מגיע לארנק שלנו… כשהרוחניות של מישהו אחר דורשת שניתן למענה משהו מהגשמיות שלנו, אנחנו נרתעים ולפעמים אפילו ממש כועסים, ורואים בזה סוג של נצלנות, שלא לומר פרזיטיות טפילית.
אפשר להבין את הנוגדנים האלה שמתעוררים בנו, ולפעמים הסלידה שלנו מתשלום על "שירותים רוחניים" מוצדקת. לפעמים הנורה האדומה שנדלקת אצלנו כשאיש רוח מבקש תשלום היא עדות לבעייתיות אמתית ולהשחתה מוסרית, אבל בפעמים רבות אחרות מדובר בתפיסת עולם מקולקלת שלנו.
הנצרות טבעה את הביטוי "תנו לאלוהים את אשר לאלוהים, ולקיסר את אשר לקיסר", ובכך נטעה בכולנו איזה ייאוש מאפשרות של חיבור אמתי בין החומר לרוח. אבל האמת היא שאנשי א־להים אמורים להיות מחוברים גם לעולם הזה, להתפרנס ולאכול. התורה מציינת שבני שבט לוי, ובתוכם הכוהנים, לא קיבלו נחלה בארץ כשאר השבטים, וממילא לא היו להם גידולים חקלאיים ונכסים. התרומה, המעשרות ושאר מתנות הכהונה הם מקור פרנסתם. הכוהנים והלוויים חלילה לא "עושים סיבוב" על שאר ישראל, ולא מנצלים מצוקה של אדם אחר כדי לגזול את לחמו. מה שמגיע להם, מגיע בצדק וביושר.
ועדיין, גם כשמבינים שהנתינה מהיבול שלנו לכוהנים וללוויים מוצדקת וראויה, עשויים לתת אותה משתי עמדות מוצא שונות מאוד. אפשר לתת להם את חלקם מתוך תחושה שזהו תשלום עבור התפקיד שהם ממלאים בעם ישראל. זה אמנם אמתי ונכון, ועדיין חלקי בלבד. גם למוכר במכולת אנחנו משלמים מתוך תחושה שהוא זכאי לכסף שאנחנו נותנים לו, אבל התשלום הזה לא עושה אותנו ואת המוכר קרובים במיוחד. אדרבה, התשלום הכספי הוא ביטוי למערכת יחסים עניינית שבה האינטרס שלנו הוא מוצרי המכולת, והאינטרס של בעל המכולת הוא הכסף שלנו.
אבל נתינת התרומות והמעשרות שונה. היא מבטאת שותפות, קרבה וחיבור, אולי כמו הקיבה שמזינה את המוח, לא למען ה"אינטרסים" הפרטיים שלה, אלא כי שניהם חלק מגוף חי אחד ושלם. התרומה, שנקראת כך על שם הפירות המורמים וניתנים לכהן, מרימה ומחברת אותנו בעצמנו אל הקודש.
נוסף על כל האמור, התרומות והמעשרות מבטאים את הקדושה הגנוזה בפירות הארץ. הרוח חבויה בחומר עצמו, במה שמזין את הגוף ומספק הנאה גשמית.
כשאמרו לרב צבי יהודה קוק על עיר מסוימת בחוץ לארץ, שתכונתה של ארץ־ישראל מתגלה בה, השיב הרב צבי יהודה ואמר שהוא מחכה שיביאו לו תרומות ומעשרות מאותה עיר… כוונתו הייתה שלמושגי הקדושה ישנם ביטויים ממשיים מאוד. קדושתה של ארץ־ישראל מתגלה בקדושת הפירות שבה, וקדושת הפירות מתגלה בחיוב להפריש מהם תרומות ומעשרות. קדושה שכזאת אין בפירות של שום מקום אחר.
איך זה עובד?
- בזמן שרוב עם ישראל יושב בארץ־ישראל, מחויב אדם להפריש מפירות וירקות שגדלו באדמתו של יהודי בארץ־ישראל. כשרוב עם ישראל איננו בארץ, החובה חלה מדברי חכמים.
- בתחילה יש להפריש 'תרומה גדולה'. מן התורה אין שיעור מינימלי לתרומה המופרשת, אך חכמים קבעו שיש להפריש לכל הפחות אחד חלקי שישים מן הפירות, שיעור שמכונה 'עין רעה'. הפרשת אחד חלקי חמישים מהתבואה מכונה 'עין בינונית', והפרשת אחד חלקי ארבעים מכונה 'עין יפה'.
- התרומה הגדולה ניתנת לכהן, ועליו לאכול אותה בטהרה.
- כיום לא ניתן לאכול את התרומה, מכיוון שאיננו יכולים לשמור על כללי הטהרה שציוותה התורה. לכן, ניתן להסתפק בהפרשת תרומה בשיעור זעיר כלשהו.
- על אף חוסר האפשרות של הכוהנים כיום לאכול את התרומה הטמאה, מותר לכהן גם כיום לתת אותה למאכל בעלי החיים שברשותו. לכן בעלי החיים שבספארי מוחכרים לכהן, והתרומה שמפרישים החקלאים ניתנת להם.
- לאחר הפרשת התרומה הגדולה, יש להפריש עשירית מהפירות הנותרים, ולתת אותם ללוי. חלק זה נקרא 'מעשר ראשון'.
- עשירית ממה שקיבל הלוי, עליו לתת לכהן. זוהי 'תרומת מעשר' וגם אותה נדרש הכהן לאכול בטהרה, דבר שכאמור, איננו אפשרי כיום.
- את התרומות והמעשרות יש להפריש לפי הסדר, אך גם אם מישהו הפריש שלא כסדר, הפרשתו חלה.
- אסור לאכול פירות או ירקות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.
- לאנשים הבאים אסור לאכול תרומה: מי שאינו כהן ואפילו אם הוא דייר של כהן או שכירו, כהן ערל, כהן טמא, כוהנת שקיימה קשר אינטימי עם אדם שהיא אסורה לו (כמו ממזר).
- פרטי הפרשת תרומות ומעשרות הם רבים, ולמי שאינו בקי בהם ראוי לרכוש פירות וירקות רק במקום שבו יש עליהם השגחה.
הפועל 'לתרום' הוא תולדה של תהליך לשוני מעניין. שורש המילה 'תרומה' הוא 'רום', והוא גם שורש הפעלים 'הרים', ירימו' וכו'. 'תרומה' היא היותו של עניין כלשהו מורם, כמו ש'תקומה' היא היותו של עניין כלשהו מוקם. מהמילה 'תרומה', נגזר שורש חדש ועצמאי – ת. ר. ם. – שאיננו מופיע במקרא, וממנו אנחנו מכירים בעברית שלנו פעלים כמו 'תרם', 'נתרום' וכו'.
