שמיני עצרת ושמחת תורה
נצטווינו לשבות ביום השמיני של חג הסוכות,
והוא אומרו יתעלה:
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם… עֲצֶרֶת הִוא.
ויקרא כג, לו
הוזהרנו מלעשות מלאכה ביום שמיני עצרת.
והוא אומרו בו:
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
שם
מצוות עשה קסז; לא תעשה שכח
"כדאי ללמוד מן הפרחים, לא לקמץ בחיוכים", שרה חווה אלברשטיין את מילותיה של לאה נאור. והפרחים, כך היא מעידה "סתם מחייכים אל העולם". אנחנו אוהבים סיבות למסיבות, אבל שמחים לחגוג גם בלעדיהן. שמחת תורה הוא מין יום כזה, של שמחה ללא סיבה, רק שחוסר הסיבה הזה הוא באופן פרדוקסלי הסיבה העמוקה ביותר לשמוח.
בפסח אנחנו חוגגים את היציאה ממצרים, ועושים זאת באמצעות אכילת המצה, סיפור הגאולה וכו'. שבועות הוא חג הקציר, שבו מביאים למקדש לחם מיוחד מהחיטה החדשה, והוא חג הביכורים, שכן מיום זה והלאה מובאים פירות העונה החדשה למקדש. חז"ל מלמדים גם שביום זה ניתנה התורה. ראש השנה ויום הכיפורים הם ימי הדין, הרחמים והסליחות של תחילת השנה, ובסוכות אנחנו יושבים בסוכה כפי שישבו בני ישראל כשיצאו ממצרים, ונוטלים ארבעה מינים.
ובשמחת תורה?
זהו אמנם היום השמיני של חג הסוכות, אבל חז"ל אומרים שהוא "רגל בפני עצמו", כלומר חג נבדל מסוכות. לכן אנחנו גם מברכים 'שהחיינו' בכניסת החג, על אף שכבר בירכנו בתחילת חג הסוכות.
אנחנו לא יושבים בסוכה בשמחת תורה, לא תוקעים בשופר ולא אוכלים מצה. אז מה כן? אמנם רוקדים עם ספרי התורה, אבל זהו מנהג מאוחר יחסית, שאין לו מקור בדברי התורה או בדברי חז"ל.
ובכל זאת מדובר ביום של שמחה מיוחדת עד שהגאון מווילנא אמר שהשמחה בו גדולה עוד יותר משמחת חג הסוכות. רבי שלום דב מחב"ד אמר שביום הזה ניתן לשאוב דליים של שמחה לשנה כולה.
אז על מה אם כן השמחה הגדולה?
למדנו בעבר שבחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש קרבנות רבים. בסך הכל הוקרבו במהלך החג שבעים פרים, מספר שמייצג את מגוון העמים. בשמיני עצרת – יום שמחת תורה – לעומת זאת, הוקרבו קרבנות מעטים בלבד. חז"ל מתארים זאת כעין שבעה ימים של משתה שערך מלך לבני מדינתו, ולאחר שהסתלקו כולם בתום החגיגה, אמר לאוהב שלו – "בוא ונעשה סעודה קטנה, רק אני ואתה". שמחת תורה הוא יום שמחה אינטימי של א־להים עם עַם ישראל. לשם תיאור השמחה המיוחדת של היום משתמשים חכמים במילותיו של שלמה המלך בשיר השירים: "הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א, ד), כלומר, נשמח בך, א־להים, גם ללא כל תוכן נוסף – ללא התרחשות היסטורית או מצווה ייחודית.
השמחה הזאת היא שמחה מזוקקת וטהורה, היא עצם השמחה ממש – שמחה בא־להים, שמחה בנשמה שלנו ושמחה בתורה, שהיא התוכן הא־להי שממלא את הנשמה, והיא הקשר בינינו ובין א־להים. זוהי שמחה שאינה "מפני ש", אלא שמחה שאינה תלויה בדבר.
אי אפשר לדלג הישר אל השמחה הזאת, ואנחנו זקוקים להקדמות רבות – למסכת חגים ארוכה שמובילה אותנו אל יום שמחת תורה. השנה העברית פותחת בניסן, ובמובן זה שמחת תורה חותם את שלושת הרגלים. שמחת תורה חותם גם את חגי תשרי, כך שהוא סיום החגים כולם. ניתן ללמוד מהפרחים ולא לקמץ בחיוכים, אבל זה לא מספיק כדי לפגוש את עומק מי שאנו. אנחנו זקוקים לפסח, לשבועות ולסוכות. אנחנו זקוקים לראש השנה ויום הכיפורים. אבל באמצעות כל אלה אנחנו מתרוממים אל שמחה בלתי מותנית, אל שמחת הנשמה התמידית שלנו, והנגיעה יום אחד בשנה בשמחה הזאת, מושכת ממנה משהו אל השנה כולה, ומאפשרת לנו לחייך בכל יום ממעמקי הנשמה.
בתורה נקרא חג שמחת תורה 'עצרת', ובמקורו הוא לא היה דווקא מועד סיום קריאת התורה. המנהג בארץ־ישראל היה לסיים את קריאת התורה מדי שלוש שנים וחצי, ואילו בבבל סיימו את קריאת התורה מדי שנה, ומשם מקור המנהג לחגוג ולשמוח ביום הזה. בחו"ל, שם כל חג נחגג יומיים, היום הראשון של החג מכונה שמיני עצרת, והיום השני הוא 'שמחת תורה'.
משמעות המושג 'עצרת' היא הימנעות מעשיית מלאכה, אבל גם כינוס ואיסוף, כפי שכבר הזכרנו בנוגע לחג השבועות. יום שמיני עצרת מאפשר לרכז ולכנוס את תמצית העושר הרוחני של החגים שקדמו לו – שלושת הרגלים והימים הנוראים – ולהפוך את כל זה לזרע שיתפתח בסתר ובמעמקים בימי החורף.
איך זה עובד?
- מצווה לשבות ולא לעשות מלאכה ביום 'שמיני עצרת' – היום השמיני של חג הסוכות, בדומה לאיסור המלאכה בשבת, אך מותר לעשות חלק מהמלאכות הנדרשות להכנת אוכל.
- מבחינות מסוימות נחשב שמיני עצרת כהמשך של חג הסוכות, כפי שמלמד שמו, אבל מבחינות אחרות הוא חג בפני עצמו (שהרי לא יושבים בו בסוכה ולא נוטלים ארבעה מינים), ולכן מברכים בכניסתו ברכת 'שהחיינו'.
- אין מצוות ייחודיות ליום שמיני עצרת, אך במהלך הדורות התקבל המנהג לסיים ביום זה את קריאת התורה, ולערוך שמחה מיוחדת לכבוד כך. ברוב בתי הכנסת מוציאים את ספרי התורה הן ביום והן בלילה, ומקיפים אתם את בימת בית הכנסת לפחות שבע פעמים (ולרוב הרבה יותר) בריקודים ובשירה לכבוד התורה.
