מצה בשלושה טעמים

מצה בשלושה טעמים

אכילת מצה בליל פסח

 

נצטווינו לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, בין שיש קרבן הפסח ובין שאין.

והוא אומרו יתעלה:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת.

שמות יב, יז-יח

 

וכבר נתבאר בתלמוד, שאכילת מצה בלילה הראשון – חובה; מכאן ואילך – רשות.

מצוות עשה קנח

 

"הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – 'זהו הלחם שאכלו אבותינו בארץ מצרים'. כך אנחנו מכריזים מדי שנה בפתח ליל הסדר, תוך הצגת המצות לנוכחים. אנחנו כל־כך רגילים לנוסח הזה, שאולי לא שאלנו את עצמנו מעולם היכן בדיוק אכלו אבותינו מצות במצרים. הרי בני ישראל הצטוו לאכול מצות רק בליל היציאה, יחד עם בשר הקרבן ועם המרור. האם אכילת מצה רגע לפני העזיבה יכולה להיחשב "בארץ מצרים"? זאת אפשרות, אבל היא לא לגמרי מניחה את הדעת.

כמה מגדולי ישראל הסבירו שאת המצות אכלנו, לא רק במצוות א־להים בלילה שבו יצאנו ממצרים, אלא גם מדי יום בזמן השעבוד. המצה מתעכלת לאט, ומטעמי חיסכון העדיפו המצרים להאכיל את העבדים במצות ולא בלחם חמץ.

זה מפתיע – יוצא שאכילת המצה התחילה זמן רב לפני השחרור.

כשחושבים על זה, אכילת המצה גם לא הסתיימה בליל היציאה, שכן בני ישראל הצטוו שלא לאכול חמץ במשך יום שלם, ובפועל גם לא יכלו להכין לחם חמץ, כי כמו שמספרת התורה, הם יצאו בחיפזון, והבצק לא הספיק להחמיץ.

אז רגע, מה יוצא?

בזמן השעבוד בני ישראל אכלו מצות.

בליל היציאה ממצרים בני ישראל אכלו מצות.

מיד לאחר היציאה ממצרים בני ישראל אכלו מצות…

מה בעצם טעם אכילת המצה? הרי את המרור אנחנו אוכלים לזכר השעבוד המר. קרבן הפסח, שנאכל לזכר ההצלה, מבטא את החופש ואת הגאולה. ומה לגבי המצה? היא מזכירה לנו את הלחם שהאכילו אותנו המצרים, כלומר את השעבוד, לא? רגע, בעצם היא מזכירה לנו את הלחם שאכלנו מיד כשיצאנו, כלומר את החירות! אבל היא מזכירה גם את הלחם שאכלנו בליל היציאה, ברגעים שבין לבין. אז מה המשמעות שלה?

כנראה שהמצה היא גם סוג של מצע, ויש בה משהו ממוצע, משהו שבין לבין – בין השעבוד לחירות.

אבל ה"ממוצע" הזה הוא עניין מאוד לא פושר או חיוור. המצה התמציתית, שכביכול נטולת תוכן מצד עצמה, מבטאת דווקא בזה את עומק החירות.

חשבו על זה – בני ישראל עבדו בפרך, והמצרים האכילו אותם מצות. כנראה שהמצות לא התחבבו עליהם באופן כזה. והנה א־להים מודיע להם שיגאל אותם, והוא מבקש מהם לרגל המאורע לאכול מצות. גם כשהם כבר יוצאים ממצרים, אילוצי המציאות מכריחים אותם להמשיך ולאכול מצות. זה לא מבלבל?

לא, להפך – זה מלמד שהחירות האמתית היא חירות פנימית, מפני שעיקר החופש הוא היכולת להעניק משמעות למה שעובר עלינו.

המצה עשויה לבטא דלות ומסכנות, והיא עשויה לבטא מינימליזם תמציתי ומדויק. הפרשנות תלויה בנו. המצה היא אם כן מצע לריבוי משמעויות, ובזה בעצמו היא מבטאת חופש אינסופי.

באחד מסיפוריו מתאר רבי נחמן איש שמח, שהיה מרוויח את לחמו ביושר מדי יום. אלא שהמלך מתנכל לאיש. בשלב כלשהו נמנע מהאיש בגזירת המלך לעסוק במה שהיה רגיל לעשות, ובלית ברירה הוא מתחיל לחטוב עצים, ומרוויח זהוב אחד בשכרו. למחרת מונע ממנו המלך להמשיך ולחטוב, ועם התושייה שלו הוא מתחיל לנקות דירים, כשעל כל דיר הוא מרוויח שני זהובים. ניקוי דירים הוא עניין פחות מכובד מחטיבת עצים, וייתכן שבתיאור השכר הכפול שמרוויח האיש, רוצה רבי נחמן לרמוז, שאמנם כלפי חוץ הוא עוסק במלאכה בזויה יותר, אך דווקא בכך מרוויח את החופש הפנימי שלו.

המצה התמציתית מבקשת מאתנו לעצום עיניים, ללעוס לאט ולבחור את הטעם שנרגיש בה. זהו עומק החירות.

 

מהתורה ישנו חיוב לאכול מצות רק בליל הסדר, שכך כתוב: "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח). דברי הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב, טו) התפרשו על־ידי חכמים כעניין של רשות. עם זאת, חלק מגדולי ישראל סבור שעל אף שאין בכך חובה, כל אכילת מצה במהלך שבעת ימי החג היא מצווה.

עלילות הדם, שהיו נפוצות בעיקר בימי הביניים, האשימו את היהודים שהם אופים מצות בדם ילדים נוצריים. מדי שנה לקראת חג הפסח היה נעלם ילד נוצרי, גופתו נמצאה ליד בית יהודי, ועליה סימני פציעה, מה שכביכול הוכיח את הטענות. העלילות האלה שימשו "צידוק" לפוגרומים קשים, התנכלות והתאכזרות ליהודים.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שחרה לו על עבודת הפרך של הנשים האופות את המצות, זעק פעם: "שונאי ישראל טוענים שאנו אופים מצות בדם ילדים נוצרים. זה שקר וכזב. את המצות אופים בדם הנשים המסכנות העובדות במאפייה"…

 

איך זה עובד?

  • מצווה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן. לכל הפחות יש לאכול כמות המכונה 'כזית', שהיא נפח הקרוב לנפח קופסת גפרורים בת ימינו. את כמות המצה הזאת יש לאכול ברציפות ללא שהיות.
  • מלבד ברכת 'המוציא לחם מן הארץ', מברכים לפני האכילה גם '…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה'.
  • ראוי שהמצה הנאכלת לשם מצווה בליל הסדר, תהיה כזאת שכבר משעת קצירת החיטים השגיחו עליהן באופן מיוחד שלא יבואו במגע עם מים ויחמיצו.
  • המצה שנאכלת בליל הסדר צריכה להיאפות מתוך כוונה מפורשת של האופים, שהיא תשמש לקיום מצוות אכילת מצה.
  • בפועל אנחנו אוכלים מצות בליל הסדר פעמים נוספות מלבד מצת המצווה. אנחנו אוכלים מצה גם ב'כורך' יחד עם המרור, וב'אפיקומן' כזכר לקרבן הפסח.
דילוג לתוכן