קידוש השבת

נצטווינו לומר דברים ביום השבת בכניסתו וביציאתו,

שבהם נזכיר גדולת יום זה וכבודו, והיותו נבדל משאר הימים שקדמו לו ושיבואו אחריו.

והוא אומרו יתעלה:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

שמות כ, ח

כלומר: זכרהו זכירת קידוש וגדולה – וזו היא מצוות קידוש.

ואמרו במדרש:

'קדשהו בכניסתו, וקדשהו ביציאתו',

כלומר: ההבדלה, שהיא חלק מזכירת שבת שנצטווינו בה.

מצוות עשה קנה

 

אנחנו עם חובב טקסים, ובין שלל הטקסים המלווים את שגרת ימינו ושנותינו, אחד מאלה שמרגשים אותנו יותר מכל הוא זה שנערך בסיום יום הזיכרון ופתיחת יום העצמאות. הרגעים המקודשים האלה של הדילוג הלא נתפס מהשכול והאבדן אל השמחה והבניין נוגעים בעצבים החשופים שלנו, ועשויים לגרום גם לגדולי הציניקנים להזיל דמעה. בכלל, טקסים רבים מסמלים שינוי וחילופי זמנים, ומסמנים מעבר מהוויה אחת לאחרת. טקסים לוחשים לנו: "שימו לב, משהו חדש מתחיל. מחוגי השעון אמנם מסתובבים בקצב זהה, והשמש והירח נעים במסלולם כאילו מדובר ביום ככל הימים, ובכל זאת יש לזמן הזה, שמתחיל כעת, איכות שונה, אל תפספסו אותה". גם בעולם הטיפול והנחיית הקבוצות מקובל מאוד לערוך טקסים לפתיחת הקבוצה או סיומה. טקס כזה עשוי להיות שיר קבוע שבו נפתחת הפעילות או כל ריטואל קבוע אחר.

אומרים שלכל שבת יש מוצאי שבת… אבל לכל שבת יש גם כניסת שבת, וזה משמעותי לא פחות, ואף יותר. הקידוש, שאנחנו עורכים בכניסת השבת הוא "טקס פתיחת השבת". הוא אומר לנו: "שישה ימים חלפו, וכולם היו מסוג אחד, והנה מתחיל יום חדש מסוג אחר לגמרי, יום שקצת שייך לעולם הזה וקצת מגיע אלינו מעולם אחר".

"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח) אומר א־להים בעשרת הדיברות, כפי שהן מופיעות בספר שמות, ואילו בספר דברים נכתב: "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב). חז"ל אומרים ששתי המילים – זכור ושמור – נאמרו יחד מפיו של א־להים באופן פלאי. חובת השמירה מתבטאת בהימנעות ממלאכה, ואילו הזכירה מתקיימת באמצעות הקידוש, שמזכיר לנו את גודל היום.

אבל יש בקידוש משהו שהוא מעבר להיזכרות בלבד.

קדושת השבת היא קדושה מיוחדת, ושונה מקדושת זמנים אחרים. קדושת המועדים תלויה בקביעת היום שבו יחול ראש חודש, באמצעות בית הדין, כפי שלמדנו (ובימינו נקבעים החגים על־פי לוח, שגם את כלליו קבעו חכמים). קדושת שבת, לעומת זאת, חלה שוב מדי שבוע, ללא שום תלות בנו. בנוסף, קדושת החגים קשורה למחזורי זמן טבעיים. חודשי השנה העברית מבטאים את מחזוריות הירח, ואילו השנה העברית מותאמת לעונות השנה ולשנת השמש. אך מחזור בן שבעה ימים הוא מחזור זמן שרירותי, שאין לו ביטוי טבעי. העניינים האלה מלמדים על כך שקדושת השבת היא קדושה על טבעית. היא אמנם מתגלה בתוך סדרי הזמנים, וכפי שלמדנו – היום השביעי מגלה את התוכן של ששת כיווני התנועה בעולם – אבל היא מעין חדירה של מה שלמעלה מהטבע, לתוכו.

ובכל זאת, על אף שקדושת השבת היא קדושה שמימית שאינה תלויה בנו, אנחנו בכל זאת לוקחים בה חלק. הקידוש הוא השותפות שלנו בהתקדשותו של היום. בנוסף, חז"ל למדו מהציווי "זכור" לא רק על החובה לערוך קידוש, אלא גם על החובה להקדים מעט את כניסת השבת, עוד לפני שקיעת השמש, וכך "למתוח" אותה, ולהפוך גם את חלק מיום שישי ליום שבת.

אם הקידוש הוא "טקס פתיחת השבת", הרי שההבדלה היא "טקס הסיום". לפי הרמב"ם גם ההבדלה היא חלק ממצוות "זכור את יום השבת", כלומר, היא לא נועדה כדי לומר שמכאן והלאה שבת איננה חלה, אלא כדי לומר שעד כאן היא כן חלה. הקידוש וההבדלה הם שניהם המסגרת שאנחנו מעניקים ליום הזה כדי "להיזכר" בקדושת היום, אך גם כדי לחשוף ולגלות אותה במציאות.

כיום, בכניסת השבת, עוד לפני עריכת הקידוש אנחנו מקיימים את תפילת קבלת השבת. בשונה משאר התפילות, קבלת שבת לא תוקנה על־ידי חז"ל והיא איננה תפילת חובה. היא מורכבת מאוסף מזמורי תהילים, ומהפיוט "לכה דודי". מקורה של קבלת שבת הוא בחכמי הקבלה בצפת לפני כחמש מאות שנה, אך שורשיה קדומים הרבה יותר. כבר התלמוד הבבלי מספר על חכמים שהיו יוצאים בזמן כניסת שבת בבגדים מיוחדים, ומכריזים "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", וגם "בואי כלה, בואי כלה".

התלמוד מציין שכחלק מהקידוש יש להזכיר שזהו "זכר ליציאת מצרים". הדבר עשוי לעורר תמיהה, שכן לכאורה השבת היא זכר לבריאת העולם בששת ימי המעשה, ואיך היא קשורה לאירוע שחל אלפי שנים אחרי כן? אלא שבעשרת הדיברות, כפי שהן מופיעות בספר דברים, אומר א־להים לישראל, שאחרי שהוציא אותנו מעבדות מצרים למנוחה, עלינו לנוח מדי שבת.

בנוסף, למעשה כל החגים הם זכר ליציאת מצרים, שכן יציאת מצרים היא מקור הקשר שלנו עם א־להים, ורק מכוחה זכינו לתורה ולמצוות.

איך זה עובד?

  • מצווה מהתורה להזכיר את קדושת השבת בכניסתה, ושהיא זכר לבריאת העולם וליציאת מצרים.
  • חכמים תיקנו נוסח קבוע של ברכה לקדש בו את השבת, ומפני חשיבות הקידוש, קבעו לערוך אותו על כוס יין בפתח סעודת ליל השבת.
  • כהקדמה לקידוש נוהגים לומר את פסוקי סיום מעשה הבריאה, שעוסקים בשבת, אחרי כן מברכים על היין, ואז מברכים את ברכת הקידוש.
  • חכמים תיקנו לערוך קידוש גם בפתח סעודת יום השבת. עיקרו של קידוש זה הוא ברכה על היין בלבד, אך נהוג להקדים לו פסוקים אחדים.
  • בצאת השבת עורכים הבדלה, שנאמרת גם היא על כוס יין. לפי הרמב"ם הבדלה זאת היא חלק ממצוות התורה לזכור את השבת.
  • יחד עם ברכת ההבדלה מברכים על אורו של נר, שכן חכמים מספרים שבמוצאי שבת נבראה האש. בנוסף מברכים על ריח בשמים, שכן אחרי שהסתלקה הנשמה המיוחדת שליוותה אותנו ביום השבת, אנחנו "מתנחמים" ו"חוזרים לעצמנו" בעזרת רוחניותו של חוש הריח.
דילוג לתוכן