סדר מלאכותי. סדר טבעי.

סדר מלאכותי. סדר טבעי.

משמרות הכהונה

נצטווינו שיהיו הכוהנים עובדים במשמרות, היינו: בכל שבוע תעבוד משמרת, ולא תהיה יד הכל מעורבת, אלא ברגלים בלבד, שאז כל המשמרות עובדות בשווה וכל מי שבא מקריב.

והכתוב שנאמר במצווה זו הוא אומרו:

וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם, וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר  יִבְחַר ה'.  וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱ־לֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת.

דברים יח, ו-ח

מצוות עשה לו

 

אם חס וחלילה פעם תהיו במצוקה ברחוב, במובנים רבים עדיף מבחינתכם שיהיו מסביב כמה שפחות אנשים. זה עניין די מצער אבל במקרים רבים דווקא כך הסיכוי שתקבלו עזרה גבוה יותר. "אפקט הצופה מן הצד" – זהו שם התופעה בפסיכולוגיה החברתית. ניסויים מוכיחים שבמצבים רבים אנשים רואים את האחריות להתמודדות כמוטלת על שאר הנוכחים ולא עליהם בעצמם. חז"ל השתמשו בביטוי נאה ואמרו "קדרה של שותפים, אינה חמה ואינה צוננת", כלומר – כשהאחריות לתבשיל מוטל על שניים, אף אחד לא שש לבצע את המשימה, והעסק נותר פושר, תרתי משמע. גם באנגלית ישנו פתגם דומה – Too many cooks spoil the broth – טבחים רבים מדיי מקלקלים את המרק.

מסיבה זאת, אומר מחבר 'ספר החינוך', קבעה התורה שיש לחלק את הכוהנים העובדים במקדש למשמרות, שלכל אחת מהן תורנות שבועית קבועה (ה"ממכר" של האבות שמוזכר בפסוקים שמביא הרמב"ם הוא החלוקה שחילקו ביניהם הכוהנים בדורות הראשונים את שבועות השנה לתורניות קבועות. רק בחגים יכול כל כהן לעבוד "בכל אוות נפשו"). יש משהו מאוד לא רומנטי באמירה הזאת של ספר החינוך. הרי מה נעלה יותר מלשרת את הבורא במקדשו? מי לא ירצה לעבוד במקדש ככל שרק אפשר?! כך מתפלל ומתחנן דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, ד). האם ייתכן שהכוהנים, שתיארנו את סגולותיהם הרוחניות המיוחדות יזניחו את עבודת המקדש אם לא תיקבע להם תורנות מסודרת וקפדנית?

ובכן, כנראה התשובה חיובית. החשש הזה ריאלי לחלוטין. רומנטיקה היא עניין חביב, אבל קשר יציב ונאמן דורש לא פחות מרומנטיקה גם מידה גדושה של מחויבות. למעשה, יש במחויבות משהו רומנטי הרבה יותר מאשר בפעימות הלב ההולם בהתרגשות. המחויבות היא כריתת ברית, והבעת אמון בכך שהחיבור בינינו עמוק ומשמעותי יותר מאשר רכבת ההרים שבה דוהר הלב; שהחיבור הזה איננו תלוי רק בהרגשה הגלויה. המחויבות וקבלת העול היא נכונות להתמסר למה שמעבר לתנאים המשתנים והחולפים.

ואולם רבי חיים בן עטר, מחבר הפירוש לתורה 'אור החיים', מוצא במצוות משמרות הכהונה תוכן פנימי יותר מאשר תורנות שנועדה להסדיר את ביצוע המטלות. לדבריו סדרי המשמרות מבטאים סדרים שמימיים רוחניים. כשם שישנם בעולם הטבע מחזורי עונות, חילופי יום ולילה, הקפות ירח וכו', כך ישנם גם מחזורי סדרים בעולמות הנסתרים. חילופי משמרות הכהונה הם ביטוי ארצי למה שקורה בעולמות עליונים. כל משמר העובד במקדש, הוא שיקוף של איזו פמליית מלאכים אשר "מכהנת" באותה עת ברקיע.

דברי ספר החינוך ודברי ה'אור החיים' לכאורה שונים ומנוגדים. ספר החינוך מתאר סדרים נוקשים ומלאכותיים, הוא מתאר מסגרת שנועדה להציל מרפיון אפשרי; ואילו ה'אור החיים' מתאר הרמוניה והתאמה פנימית טבעית בין ארץ לשמים. אכן, שני היסודות הללו שונים מאוד, אך שניהם נצרכים למען שלמות הקשר וקיומו – מצד אחד נדרשת מחויבות שאיננה תלויה בקרבת הלבבות, ומצד אחר נדרשת שאיפה להתאמה ואחדות לבבות. קשר שחסר את אחד משני היסודות הללו לא יוכל להתקיים.

 

איך זה עובד?

  • משה רבנו חילק את הכוהנים לשמונה משמרות, עד שדוד המלך ושמואל הנביא חילקו אותם לעשרים וארבע משמרות, כל משמרת עובדת במקדש בשבוע אחד.
  • כל משמר מחולק על־ידי ראש המשמר לשבעה "בתי אב" שכל אחד מהם עובד יום אחד בשבוע.
  • כל משמר היה למעשה משפחת כוהנים, שגרו כולם באחת מערי ישראל, ובהגיע זמנם לעבוד במקדש, עלו לירושלים.
  • בשלושת הרגלים יכול כל כהן לעבוד ולהקריב את קרבנות החג במקדש, גם אם אין זה זמן תורנות משמרתו.
  • גם אם מביא כהן את קרבנו שלו למקדש הוא רשאי להקריב אותו, גם אם אין זה זמן משמרו.

 

לאחר חורבן בית שני ומרד בר כוכבא, לא יכלו הכוהנים להמשיך ולהתגורר ביהודה ועברו לגליל. באתר 'טיולי' במרשתת תוכלו למצוא מסלול טיול בעקבות משמרות הכהונה בגליל.

*

בנחל קדרון שבירושלים, לא הרחק מהכותל המערבי, ניתן לראות את קבר בני חֵזיר – מערת קבורה מפוארת בסגנון יווני החצובה בצוק. הקבר מתוארך לתקופת החשמונאים (בערך אמצע ימי בית שני). משפחת בני חזיר מוזכרת בספר דברי הימים כאחת מעשרים וארבע משמרות הכהונה.

 

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | נשיאת הארון בכתף

בשנת תרל"ה חלה רבי מרדכי מנחם מוורקי במחלה קשה, ונלקח אל הרופאים הגדולים בוורשה כדי לחפש רפואה למחלתו. ואולם מרפא לא נמצא, ואחרי זמן מה נפטר הרב. בוורשה נהגו לשאת את הנפטרים לבית הקברות בעגלה מיוחדת, אבל הרבי מאלכסנדר, תלמידו של רבי מרדכי מנחם, לא יכול להשלים עם הרעיון שאת רבו ישאו בעגלה.

פנה הרבי מאלכסנדר אל רבה של וורשה וניסה לשכנע אותו שאת רבי מרדכי מנחם ישאו בכתף למקום מנוחתו. בתחילה סירב הרב ולא רצה לשנות ממנהג העיר, אך בשלב כלשהו ביקש מהרבי מאלכסנדר שימצא רמז מהתורה לכך שנשיאה בכתף היא כבודם של תלמידי חכמים. השיב הרבי מאלכסנדר: "הרי כך אומר הפסוק: 'כי עבודת הקודש עליהם, בכתף יישאו', וכך יש לדרוש את הלשון – אלה שעבודתם היא עבודת קודש, יש לשאת אותם בכתף". שמע זאת רב העיר והתרצה.

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

בגדי הכהונה | אמנם התורה מתארת את בגדי הכהונה בצורה מדוקדקת, אך ננסה לחשוב – אם זה היה תלוי בנו, כיצד היינו מעצבים בגדים ייצוגיים ומעוררי כבוד, מצד אחד, מלאי יופי והדר, מצד אחר, וגם מבטאי ענווה בפני א־להים מצד שלישי?

נשיאת הארון בכתף | האם ישנם דברים שאנחנו מעדיפים לשאת קרוב לגוף ולא בתיק או אמצעי אחר? מדוע?

שמן המשחה | האם אנחנו מצליחים לחשוב על שלטון וסמכות כמשהו בעל תוכן רוחני א־להי? האם פגשנו פעם דמות בעלת סמכות שביטאה באישיותה תוכן כזה?

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

אמרו חכמים "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". אמנם מצוות רבות הן אכן הזדמנויות רבות לזכות בטוב, אבל מנגד הן גם ניסיונות שאנחנו עלולים להיכשל בהם. מה טוב בזה? לפי אחד ההסברים – רבות מאוד מהמצוות הן עניינים קלים לקיום שאנחנו פוגשים על כל צעד ושעל במהלך חיי היום יום שלנו. הן אינן תוספת עול כבד, אלא אפשרות להפוך את העניינים הפשוטים והפעוטים שבחיינו, למשהו בעל ערך א־להי, ובלא מאמץ יתר על המידה, שעלול להביא לכישלון.

 

דילוג לתוכן