יראת א־להים. חלק ב
זה יפה מאוד שהסברנו שיראת א־להים איננה פחד מפני סכנה, ואיננה דומה לפחדים אחרים, אבל הרי הרמב"ם עצמו מגדיר את המצווה הזאת במילים "נחשוש מביאת ענשו בכל עת"! ומה זה, אם לא פחד מפני איום ממשי?!
אכן, ישנם מינים שונים של יראה. ישנה יראה המכונה בלשון חכמים "יראת העונש", יראה שלא "לחטוף" מא־להים, אך ישנה יראה עליונה יותר, "יראת הרוממות", יראה מפני עצם גדולתו של א־להים, שאותה מתאר הרמב"ם במקום אחר – "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול… וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא ברייה קטנה, שפלה, אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד 'כי אראה שמיך… מה אנוש כי תזכרנו' (תהלים מב, ג)" (הלכות יסודי התורה ב, א-ב). זוהי יראת העמידה לנוכח הגודל האינסופי.
אך מדוע אם כן בדבריו בספר המצוות מתאר הרמב"ם את היראה הפחותה, יראת העונש? מפני שיראת העונש היא הרובד הבסיסי והמינימלי של היראה. היינו שמחים ”להסתדר" ללא יראה נמוכה כל־כך, אבל אנחנו זקוקים גם לה. יש לנו אישיות מורכבת. יש בנו חלקים אציליים, שבצדק סולדים מאיומים ומעונשים, אבל יש בנו גם חלקים גסים שזקוקים לפחד מפני עונש כדי להימנע מעשיית רע. הרב קוק מסביר שכמו שמרים בתחתית חבית היין, כך צריכה יראת העונש להישאר בתחתית האישיות.
יחד עם זאת, במהלך ההיסטוריה, נעשית הנפש האנושית מעודנת ומוסרית יותר בכל דור. הצורך שלנו באיומים קטן היום הרבה יותר מבעבר. יותר מזה – צריך להיזהר שלא לבסס את היחס לא־להים על פחד נמוך. הרב קוק מסביר שעזיבת התורה והמצוות על־ידי רובו של עם ישראל במאות השנים האחרונות, אירעה בין השאר בגלל שהיחס לא־להים היה כמו אל רודן עריץ, חלילה, והדבר גרם לחוסר נכונות לקבל מערכת יחסים כזאת עם בורא העולם. הוא מסביר שהדור הזה איננו מוכן לבחור את דרכו מתוך פחד. לכן, ממשיך הרב קוק וכותב הדור: "הוא לא יוכל לשוב (אל א־להים ולקיום התורה והמצוות) מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה, שיראת הרוממות תתחבר עמה".
על יראת א־להים אמר דוד המלך: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קיא, י), כלומר יראת ה' קודמת לחכמה, ולמעשה היא גם המקור שלה. כלומר, הקשר לא־להים ותחושת העמידה בפני סודו הנעלם, מכוונים ומיישרים גם את הדעות והמחשבות שלנו. מעין זה אמרו חכמים "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".
עסקנו בהרחבה באהבה וביראה. שתי המצוות המיוחדות הללו מבססות את עולם הרגש שלנו שנוגע לקיום שאר המצוות. בספר הזוהר מדומות האהבה והיראה לשתי כנפיה של הציפור, אשר בעזרתן היא עפה למרומים. לימוד התורה והקיום המעשי של מצוות התורה צריך להיעשות מתוך לב ער ומרגיש, מתוך רצון וחשק פנימי אוהב ומתוך יראת הוד עמוקה. כשכך נרגיש בלבנו, נוכל להמריא למרומים על־ידי הלימוד ושאר המצוות שנקיים.
