צום יום הכיפורים

 

נצטווינו לצום בעשרה בתשרי,

והוא אומרו יתעלה:

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם.

ויקרא טז, כט

 

והפירוש במדרש:

"'תענו את נפשותיכם' – עינוי שהוא איבוד הנפש.

ואיזהו? זה אכילה ושתייה".

וכן בא במסורת שהוא אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה,

ושצריך לשבות מכל הפעולות האלה.

שכן נאמר:

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.  שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

ויקרא טז, ל-לא

 

הוזהרנו מלאכול ביום צום כיפור.

והאזהרה למעשה זה לא נתבארה בלשון התורה, אבל כיוון שהזכיר את העונש וחייב כרת למי שיאכל, ידענו שמוזהרים על האכילה,

והוא אומרו:

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.

ויקרא כג, כט

 

מצוות עשה קסד; לא תעשה קצו

 

אדם פנה לרבי שמחה בונם מפשיסחא בתלונה – הוא ראה בספרים הקדושים, שמי שמתענה מספר מסוים של ימים, יזכה שיתגלה לו אליהו הנביא. אותו אדם התענה כנדרש, אבל השמים לא נפתחו, והוא לא ראה מראות א־להים.

חייך רבי שמחה בונם והשיב: "באחד הימים היה צריך הבעל־שם־טוב להגיע בדחיפות למקום רחוק. הוא עלה לעגלה הרתומה לסוסים, ובדרך פלא גרם להם לרחף ולגמוע מרחקים ביעף. הסוסים היו רגילים שמדי קילומטרים אחדים היו נותנים להם מים ותבן, והנה חלפו על פני עיירות ויערות ולא עצרו, ולא קיבלו מזון. 'אולי כבר איננו סוסים', הם חשבו, 'אלא בני אדם, ובני אדם אוכלים רק כשמגיעים בלילה לפונדק דרכים מסודר'. אבל הנה חלפו גם על פני פונדק דרכים אחד ועל פני פונדק אחר, ועדיין לא ניתן להם אוכל. חשבו הסוסים שמא אינם אפילו בני אדם, אלא ממש מלאכים, שאינם צריכים לאכול.

לבסוף הגיע הבעל־שם־טוב למחוז חפצו. הוא פנה לענייניו, ואילו הסוסים נלקחו לאורווה, שם ניתנו לפניהם תבן ומים. ברגע שראו הסוסים את האוכל, תקעו בו את ראשם, ואכלו בגסות".

סיים רבי שמחה בונם ואמר: "אדם יושב בתענית, חושב את עצמו למלאך, ומחכה שיתגלה אליו אליהו. אבל כשהוא מסיים להתענות, כיצד הוא אוכל?… בסופו של דבר סוס נשאר סוס…"

צום יום הכיפורים הוא חלק מהתשובה שבה אנחנו עסוקים ביום הזה, ואחד מתפקידי הצום הוא לגרום לנו צער ועינוי, שמזככים אותנו מרושם החטא. אלא שחז"ל אמרו שביום הכיפורים אנחנו לא אוכלים ושותים מפני שאנחנו דומים בו למלאכים. כלומר, לא שאנחנו רוצים לאכול אבל אסור, אלא שכלל איננו זקוקים לאוכל.

ביום הכיפורים עובד הכהן הגדול עבודה מיוחדת בבית המקדש, והתורה אומרת שבאותו זמן "כל אדם לא יהיה באוהל מועד" (ויקרא טז, יז). על כך שואלים חז"ל – האם הכהן הגדול בעצמו איננו אדם?.. נו, אז יש אדם באוהל מועד בזמן הזה! מכאן הם מסיקים שהכהן הגדול מתעלה למדרגה מלאכית שמימית, עד שאיננו ממש אדם…

עוד מציינים חז"ל שיום הכיפורים עצמו הוא יום שאיננו חלק מסדרי הזמנים הרגילים ואיננו אחד מתוך רצף ימות השנה, שכן זהו יום שבו אין לשטן רשות לקטרג על עם ישראל.

אז האנשים ביום הכיפורים אינם ממש אנשים, והזמן איננו ממש זמן. ובכן, כך גם המקום. חז"ל אומרים שארון הברית בקודש הקודשים, לשם נכנס הכהן הגדול ביום הזה, לא תפס מקום פיזי בחלל המקדש.

אחרי כל העניינים המרוממים האלה, צריך לחזור ולהיזכר בסיפור על רבי שמחה בונים. חוויות רוחניות בעצימות גבוהה עשויות להיות מסעירות, אבל להתפוגג כפי שבאו. ההתעלות המלאכית של יום הכיפורים צריכה להיות משהו שמתכתב עם החיים שלנו, ומשפיע עליהם. זהו יום שלמעלה מסדרי הזמנים, אבל צריך "למשוך" אותו לתוך הזמן ולתוך הגבולות שלנו. עמל היום איננו רק ההתעלות השמימית, אלא גם, ואולי בעיקר, היכולת לגייס אותה כדי לשנות את אורחות היום יום.

חז"ל אמרו שכשם שמצווה להתענות ביום הכיפורים מצווה לאכול בערב היום. חלק מגדולי ישראל הסביר שהסיבה היא כדי להקל על הצום, וחלק הסביר שזאת מעין סעודת חג שאיננו יכולים לאכול ביום הכיפורים עצמו. אבל אולי יש באכילה הזאת גם סוג של תזכורת. במקום שנמצא את עצמנו בסוף הצום אוכלים כמו סוסים, אנחנו מזכירים לעצמנו עוד לפני כניסת היום, שכדי שנוכל לצום מחר, אנחנו צריכים לאכול היום. ההתעלות המלאכית שלנו, היא חלק מתוך הסיפור האנושי הכולל.

 

יום הכיפורים חל בי' בתשרי כחלק מראשית השנה, וכהמשך ליום ראש השנה. אבל היום הזה הוא יום שמתאים באופן מיוחד לסליחה וכפרה גם בגלל סיבה היסטורית. זהו היום שבו ירד משה מהר סיני עם הלוחות השניים, ובישר לעם ישראל שא־להים מחל להם על חטא העגל.

 

איך זה עובד?

  • מצווה לענות את הנפש ביום הכיפורים על־ידי הימנעות מאכילה ושתייה. בנוסף, אסור ביום הכיפורים ללכת בנעלי עור (ויש הסבורים שצריך להימנע גם מנעליים נוחות אחרות), להתרחץ, לסוך את הגוף בשמן או בשמים וכן יש להימנע מיחסי אישות. חלק מהפוסקים סבור ששאר האיסורים מלבד איסור אכילה ושתייה הוא מדברי חכמים בלבד, אך חלק מהפוסקים סבור שגם איסור זה הוא מדברי התורה.
  • מצווה להרבות באכילה בערב יום הכיפורים, ולדעת רוב הפוסקים זוהי מצווה מן התורה.
  • יש להוסיף מעט על יום הכיפורים, ולקבל אותו מעט לפני השקיעה, ולהוציא אותו למחרת מעט אחרי צאת הכוכבים.
דילוג לתוכן