סיפור יציאת מצרים בליל הסדר | חלק ב
לא על הכל קל לנו לדבר, ולא כל דבר אנחנו מסוגלים לספר. יש דברים אישיים, רגישים או כואבים מדיי.
ולפעמים גם אם לסיפור יש "הפי אנד", אנחנו לא מרגישים ש"סוף טוב, הכל טוב". יש סיפורים שמגיעים לתכלית מאושרת, ועדיין קשה לנו להיזכר בתחילתם הכאובה.
דוגמה רגישה לעניין הזה היא סיפור השואה. רבים מהניצולים, גם כאלה שניצלו עם משפחתם, עלו ארצה, ראו בתקומת מדינת ישראל, וגידלו כאן ילדים ונכדים, מתקשים לדבר על עברם הנורא. גם אחרי ההצלה, נותר העבר חתום בזיכרון הטראומה.
הציפייה שלנו לגאולה היא ציפייה לסוף טוב, שיברר שבאמת הכל טוב והכל היה טוב, גם רטרואקטיבית.
הרבי מלובביץ' הוא מאנשי הרוח והמנהיגים המיוחדים שקמו לעם ישראל, שאישיותו ושיעור קומתו נדירים ומעוררים התפעמות. במכתב שכתב לנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן־צבי, הוא מתאר את כיסופיו וגעגועיו העמוקים מאז שהיה פעוט, כמעט תינוק: "מיום הולכי ל'חדר', ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה, שעל ידה יהיו מובנים ייסורי הגלות, הגזירות והשמדות… והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה – 'ואמרת ביום ההוא: אודך ה' כי אנפת בי' (ישעיהו יב, א)".
הרבי מספר על הדברים שבהם היה עסוק בתור ילד שהחל ללכת לחדר, ואף לפני כן. הוא החל אז לצייר בדמיונו כיצד תיראה הגאולה האחרונה של עם ישראל (לחדר מקובל להתחיל ללכת בגיל שלוש. ממה אנחנו היינו מוטרדים לפני גיל שלוש?… ) הרבי לא הסתפק בציור אושר עתידי, אלא רקם בדמיונו כיצד אותו אושר גם ייתן משמעות ופשר לכל הסבל הגדול שעבר עם ישראל בכל שנות גלותו. יותר מכך – העתיד כל־כך ימתיק את העבר, עד שבלב שלם והבנה מלאה נוכל לומר את מילותיו של ישעיהו הנביא, שבהן נודה לא־להים אפילו על הפורענויות שהביא עלינו.
חלק מהמאפיינים העיקריים של סיפור יציאת מצרים בליל הסדר רומז לכך שגם סיפור הגאולה הזה צריך להמתיק את מרירות מה שקדם לה.
חז"ל אומרים שכשאדם מספר את סיפור היציאה ממצרים בליל הסדר, עליו להיות "פותח בגנות ומסיים בשבח". כלומר, הוא צריך להתחיל מהחלקים הקשים שקדמו לגאולה – המצב הרוחני הירוד שבו היינו נתונים, והשעבוד הקשה. אסור לדלג על זה או לברוח מזה. הרקע הקשה שקדם לגאולת מצרים הוא זה שנותן לה את ממד העומק, ומנגד – הגאולה ממצרים גואלת אתה גם את זיכרונות העבר.
מצוות "והגדת לבנך" – הצורך לספר דווקא לילדים – עשויה להיות חלק מאותו תוכן. אם נחזור לדוגמה הקשה שבה פתחנו – האפשרות של ניצולי שואה לדבר על עברם – הרי שהשתיקה ניכרת ובולטת יותר מכל דווקא מול הילדים, אלה שאחרי כן יאמרו "לא דיברו על זה אצלנו בבית". חשיפת המקומות השבריריים והפצועים מול הילדים היא המורכבת ביותר, ודווקא לכן, כשהיא מתאפשרת, היא מעידה על שחרור אמתי מהעבר. חיזוק לכך נמצא בדברי המדרש, שאומר ביחס לסיפור יציאת מצרים לילד: "שלא תתבייש מלומר לו, אלא דבר שאתה מתבייש בו, הקדם ואמור".
ייתכן שגם הצורך לספר את הסיפור בדרך של שאלה ותשובה קשור לכך. הסיפור לא מתחיל בסימני קריאה, אלא בתהיות, בערפל וחוסר בהירות, ורק מתוך כך מגיע המענה.
גאולת מצרים מלמדת אותנו להיות אמיצים גם לגבי שאר הגאולות שאנחנו מאחלים לעצמנו. אנחנו צריכים לבקש, לא רק בריחה מהקושי של העבר, אלא אפשרות לשוב ולמצוא בקושי מתיקות ואור.
איך זה עובד?
- מצווה לספר בליל ט"ו בניסן את סיפור יציאת מצרים, ולהאריך בסיפור השעבוד, ניסי ההצלה וחסדיו של א־להים שעשה אתנו.
- עיקר המצווה היא לספר לילדים, אך גם מי שאין לו ילדים מצווה לעסוק בסיפור היציאה בלילה הזה.
- אמנם מצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, אך בלילה הזה ישנה מצווה להאריך בסיפור, לספר בפרט לילדים, לעשות זאת כשמצה ומרור מונחים לפנינו, וכמו כן לספר את הסיפור בדרך של שאלה ותשובה. בנוסף, לעומת הזכרת מצרים בכל יום, שנשים פטורות ממנה, בסיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן הן חייבות.
פעולות רבות שמשולבות בליל הסדר נועדו כדי לעורר את הילדים לשאול על ייחודו של הלילה הזה. אחד מהעניינים האלה הוא טבילת הכרפס – סלרי, או ירק אחר – במי מלח. וכיוון שתפקידו העיקרי של הטיבול הזה הוא לעורר את סקרנותם של הילדים, נהג אחד מאדמו"רי גור לטבול דווקא תותים במי מלח, כדי שהדבר יהיה מוזר יותר בעיני הילדים, ויעורר אותם יותר…