חטאת ואשם

נצטווינו שיהא מעשה קרבן חטאת באופן הנזכר, תהיה החטאת אשר תהיה.

והוא אומרו יתעלה:

זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת.

ויקרא ו, יח

 

נצטווינו שכל העובר עבירות מסוימות יקריב קרבן אשם ויתכפר לו, וקרבן זה נקרא 'אשם ודאי'. נצטווינו להקריב קרבן מסוים אם יש לנו ספק באחת מאותן העברות הגדולות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה – קרבן זה נקרא 'אשם תלוי'.

נצטווינו שיהא מעשה קרבן אשם באופן הנזכר בויקרא באומרו יתעלה:

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם.

ויקרא ז, א

 

הוזהרנו מלאכול חטאת ואשם חוץ לעזרה ואפילו הכוהנים.

הוזהר הזר מלאכול קודשי קודשים.

מצוות עשה סד-סה, ע-עא; מצוות לא תעשה קמה, קמט

 

על טעויות משלמים, כך אומרים אנשים, וכך אומר גם הניסיון שלנו… אבל ישנם סוגים שונים של "תשלומים" על טעויות. בדרך כלל משמעות הביטוי הזה היא שאם טעינו "נחטוף" בעל כורחנו. אבל ישנם מקרים שבהם יש לנו הזדמנות לשלם ולתקן בעצמנו, לא רק מתוך כורח אלא גם מתוך רצון חופשי.

הקרבת הקרבנות, שרחוקה כל־כך מעולם המושגים המערבי המודרני שלנו, מצטיירת לנו לפעמים בצורה מעוותת. היא עלולה להידמות בעינינו לסגנון עבודת הקרבנות שאפיינה את העולם האלילי – ניסיון נואש לפייס אל זועם.

עניין משמעותי שעשוי לשחרר אותנו מהדמיון הכוזב הזה הוא התבוננות באופי הקרבנות שמצווה התורה להביא על חטא.

שני סוגי קרבנות באים לכפרה על מעשים שעשינו – החטאת והאשם. לכל אחד מהם פרטים ודינים מגוונים המיוחדים לו, אבל כשמביטים בקרבנות הללו "ממעוף הציפור" מוצאים שני עניינים משמעותיים שמאפיינים אותם. החטאים שעליהם מכפרים הקרבנות הם החטאים החמורים יותר שבתורה, ועם זה כפרה על־ידי קרבן אפשרית לרוב רק כשהחטא בוצע בשגגה, מתוך שכחה וחוסר תשומת לב (אך לא כשהחטא נעשה מתוך אונס או חוסר דעת גמור. על חטא כזה אין צורך בהבאת קרבן).

שני המאפיינים הללו הפוכים במובן מסוים – מצד אחד רק על העבירות החמורות שבתורה (כחמישים מתוך שש מאות ושלוש עשרה המצוות) יש להביא קרבן, אך מצד אחר הקרבן מובא רק כשהעבירה נעשתה בצורה הפחות חמורה האפשרית – בשגגה.

אנחנו מאמינים שתמיד אפשר לתקן, ולא משנה כמה חמור הקלקול שגרמנו. גם על העבירות הקשות ביותר ניתן לשוב בתשובה ולזכות לחידוש האהבה בינינו ובין א־להים. ועם זאת, האפשרות להקריב היא "פריווילגיה" של מי שחטא בשוגג בלבד (מלבד עבירות ספורות שעליהן יש להביא קרבן כשנעשו במזיד). חטא בשגגה הוא חטא שנעשה מתוך חוסר מודעות ותשומת לב, קרי – בגלל חוסר רגישות מספקת. עניין כזה או אחר לא מילאו את הלב ואת המחשבות שלנו מספיק, ולכן נכשלנו בהם. הקרבן הוא חידוש הקשר, האהבה ובעיקר הרגישות והאכפתיות. ההקרבה מאפשרת קרבה מחודשת. העובדה שההקרבה באה על חטאים שבשגגה, ואיננה אפשרית ביחס לרוב החטאים שבזדון, מבהירה לנו שהקרבן איננו מוקרב לאל זועם, חס וחלילה. אילו היו הקרבנות ניסיון להניח את זעמו של האל, הם היו נדרשים במקרה של חטא בזדון עוד יותר מאשר חטא בשגגה. הקרבנות מוקרבים כולם לא־ל אוהב ומרחם.

קרבנות חטאת אינם באים בהכרח על חטא מסוים, אלא גם כקרבנות ציבור בזמנים קבועים כמו ראשי חודשים ומועדים. הצורך לנקות את הקשר מפגמים ושגגות, מטעויות קלות שנעשו לאורך הדרך כמעט ללא משים, הוא צורך תמידי.

חיי השגרה שלנו מלאים שגגות. אנחנו שוגגים כלפי עצמנו, אנחנו שוגגים כלפי א־להים, ואנחנו שוגגים כלפי האנשים סביבנו. כשאנחנו פוגעים במישהו בלא כוונה, אנחנו לעתים כועסים על כך שהוא מצפה שנבקש את סליחתו או שניקח אחריות על מה שגמרנו לו. "אבל זה היה בטעות!" מנגד, לפעמים אנשים טועים כלפינו ואנחנו מתקשים מאוד לסלוח להם ואפילו אם הם מבקשים את סליחתנו. מערכת הקרבנות, ובייחוד החטאת והאשם מלמדים אותנו את הצורך לתקן את אשר טעינו בו, את האמון באפשרות תיקון הטעות, ואת הצורך לסלוח למי שטועה כלפינו ומצטער על כך.

 

איך זה עובד?

  • אם חטא אדם בשגגה ונכשל באחד החטאים החמורים שבתורה, עליו להביא כבשה או עז נקבה לחטאת.
  • חטאות פרטיות נוספות באות על־ידי מלך שחטא, על־ידי אדם שחטא בעבודה זרה, על־ידי נזיר שנטמא או שסיים את נזירותו ועוד.
  • ישנן גם חטאות ציבור, שבאות כחלק מקרבנות המוסף בראשי חודשים או בחגים, ונועדו לכפר על כניסה למקדש בטומאה בשוגג או אכילת קודשים בטומאה בשוגג (ובזה דומים הקרבנות הללו לכפרה על המקדש שראינו ביום הכיפורים).
  • חטאות מיוחדות אחרות הן אלה שדמן מוכנס פנימה אל המקדש ונזרק שם על־ידי הכהן על הפרוכת. אלו הן חלק מהחטאות של יום הכיפורים וחטאות שבאות במקרים מיוחדים נוספים.
  • קרבן אשם בא תמיד על־ידי אדם פרטי ולא כקרבן ציבור. הוא בא על־ידי מי שהשתמש בשוגג בדבר שהוקדש לבית־המקדש ובמספר מצומצם של מקרים נוספים.
  • חלק מאברי החטאת והאשם קרבים על המזבח, ושאר בשרם נאכל על־ידי הכוהנים בחצר המקדש (מלבד החטאות שדמם הוכנס אל הקודש, שבשרם נשרף). קדושת החטאת והאשם גדולה מקדושת חלק מהקרבנות האחרים, ועל כן אסור לאדם שאיננו כהן (ומכונה בתורה 'זר') לאכול אותם.

 

מקור הכינוי 'חטאת' הוא בכך שקרבן זה מתקן את החטא שעליו הוא בא, אבל גם מפני שלשורש 'חטא' יש מובן של טהרה וניקוי, כמו במילה 'לחטא'.

 

 

אחד ממיני קרבן החטאת הוא זה שמביא מלך על חטאו. את תיאור הקרבן הזה פותחת התורה בלשון מיוחדת, ואומרת "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב). חז"ל דרשו את לשון הפסוק ואמרו "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן חטאת על שגגתו". היכולת של המנהיג להודות בטעותו ולפעול לתיקונה, היא מאפיין חשוב ביותר של הנהגה מתוקנת.

 

דילוג לתוכן