אמונה בא־להים.
המצווה הראשונה
היא הציווי שנצטווינו להאמין בא־להים: שנאמין שיש עילה וסיבה,
שהיא הפועלת ועושה את כל הנמצאים.
וזהו אומרוֹ יתעלה:
"אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"
שמות כ, ב
מצוות עשה א
- המצווה הראשונה, אומר הרמב"ם, היא להאמין בא־להים.
- כן, טוב נו, זה פשוט…
…
רגע, בעצם, מי זה שמצווה להאמין בא־להים?
- מה זאת אומרת "מי מצווה"? א־להים כמובן!
- אה, א־להים… רגע, אבל… א־להים מצווה להאמין בו?
- אממ.. תשמע… כלומר, תראה… זאת אומרת, תבין…
- אם למישהו חשוב לדעת מה מְצווה א־להים זה אומר שהוא כבר מאמין בו, לא?
- נדמה לי שכן.
- ואם מישהו לא מאמין בא־להים, לא יעזור שנאמר לו שא־להים מצווה שיאמינו בו, נכון?
- נראה לי שגם בזה אתה צודק.
- יודע מה? המצווה הזאת בכלל לא פשוטה.
הסתבכנו…
רבים מחכמי ישראל סברו שאמונה בא־להים איננה מצווה, ובדיוק מהסיבה הנ"ל – אם מישהו מקשיב לציוויו של א־להים זה אומר שהוא כבר מאמין, ואם מישהו איננו מאמין, מצוותו של א־להים שיאמין, אינה רלוונטית. בקיצור, כדי לצוות על מישהו להאמין, עליו להאמין…
אכן, מצוות האמונה שונה משאר המצוות. היא השורש לשאר המצוות, ורק מכוחה ניתן בכלל לצוות. גם בפסוק שבו מופיעה המצווה הזאת – "אנוכי ה' א־להיך" (שמות כ ב), הפסוק הפותח את עשרת הדיברות, אין לשון של ציווי. א־להים איננו פונה אל בני ישראל ודורש מהם להאמין בו. הלשון "אנוכי ה' א־להיך" היא הכרזה והודעה.
עשרת הדיברות הם התמצית של כל מצוות התורה, והראשונה שבהן היא שורש לכל העשר. מצד אחד מצוות האמונה היא אחת מעשר הדיברות ואחת משש מאות ושלוש עשרה מצוות התורה, אבל מצד אחר, מצוות האמונה קודמת לשאר המצוות ואיננה רק עוד מצווה אחת מתוך רבות.
גם בבריאת העולם מופיע עניין דומה.
ישנו קשר בין בריאת העולם ובין נתינת התורה בהר סיני. בריאת העולם היא הבסיס הגשמי של המציאות, ואילו מעמד הר סיני הוא הבסיס הרוחני של המציאות. בריאת העולם מתחילה באות ב' – "בראשית ברא א־להים", ועשרת הדיברות פותחות באות א' – "אנוכי ה' א־להיך". יחד, זהו ה"א-ב" של כל מה שיש. אומרים חכמים שכשם שהתורה ניתנה בעשרה דיברות, כך נברא העולם בעשרה מאמרות. כלומר, שאם נחפש, נמצא עשר פעמים את הביטוי "ויאמר א־להים" לאורך מעשה בראשית. הבעיה היא שכשסופרים מוצאים רק תשע פעמים כאלו… על כך אומרים חכמים שגם הביטוי "בראשית ברא א־להים" הוא אמירה. כלומר, המאמר הראשון שבו נברא העולם איננו אמירה מפורשת, מפני שהוא השורש של עצם אפשרות הביטוי והאמירה. הוא חלק ואיננו חלק, ממש כמו היחס של הדיבר הראשון מעשרת הדיברות.
בואו נחזור מכל זה אל משמעות הדברים לחיים שלנו.
נכון, אי אפשר לצוות עלינו להאמין, אבל זה דווקא מפני שאם נביט עמוק פנימה לתוכנו, נראה שהאמונה כבר חיה בתוכנו. אנחנו לא נדרשים לרכוש אותה כמו ידע נוסף על זה שכבר יש לנו.
כפי שראינו – הניסיונות להגדיר את טיבה של מצוות האמונה גורמים לתסבוכת. כדי להאמין צריך לוותר על הרבה מההגדרות, להרפות ולחזור אל פשטות עמוקה מאוד שבנו.
השורש א.מ.נ משמש במקרא ואף בלשון המודרנית גם במשמעות של גידול, טיפוח וחינוך אדם אחר, כמו בפסוק הנאמר על מרדכי היהודי: "ויהי אומֵן את הדסה, היא אסתר בת דודו" (אסתר ב ז). האמונה היא כוח החיים המגדל והמצמיח אותנו, ומנגד – כדי לגדל ולהצמיח אדם, נדרשים מלוא חופניים אמונה ואמון.
איך זה עובד?
- מצווה להכיר במציאותו של א־להים, שהוא אשר ברא את כל הנמצא, מנהיג ומקיים אותה. קיום כל המציאות תלוי בא־להים, אך קיומו של א־להים אינו תלוי בה, ולכן למעשה מציאותו ממשית יותר מכל מה שמוכר לנו.
אם מישהו מקשיב לציוויו של א־להים זה אומר שהוא כבר מאמין, ואם מישהו איננו מאמין, מצוותו של א־להים שיאמין, אינה רלוונטית…
פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | אמונה בא־להים
דלתו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב בירושלים, הייתה פתוחה בפני כל. הוא היה איש חם ואוהב וגם עמוק, מקורי ורחב אופקים בצורה נדירה. באחד הימים הגיע לביתו בחור צעיר לשוחח על ענייני פילוסופיה ומחשבה.
"אני לא מאמין באלוהים" הטיח הצעיר ברב צבי יהודה, ואולי חשב שהצהרה כזאת איננה דבר שרבנים זקנים יכולים להשלים אתו.
אך הרב צבי יהודה רק חייך ושאל: "ומיהו האלוהים הזה שאינך מאמין בו?"
הצעיר הנבוך הרגיש שנקלע למלכודת וניסה להתחמק: "לא יודע, בזה אתה מבין" אמר לרב צבי יהודה, אך הרב צבי יהודה המשועשע דרבן אותו לתאר בכל זאת את דמות האלוהים שבה הוא כופר.
שיתף הצעיר את הרב צבי יהודה בדרך שבה נתפס אלוהים בעיניו.
"אה", אמר הרב צבי יהודה בהבנה, "באלוהים הזה גם אני אינני מאמין".
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
- אמונה בא־להים | היכן באה לידי ביטוי האמונה שלי בא־להים בחיים הממשיים?
- ייחוד ה' | האם אני מאמין בכוחות רוחניים? כיצד משפיעה האמונה הזאת על האמונה שלי בא־להים?
- אהבת ה' | אילו דברים מחזקים את האהבה שלי לא־להים? האם הם מקבלים מספיק מקום בחיי?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
המצוות שבלימודן עסקנו השבוע מכונות "חובות הלבבות", מפני שאינן מצוות מעשיות, אלא מתקיימות על־ידי המחשבה והרגש. כמה מגדולי ישראל הדגישו שמצוות אלה הן אמנם יסוד התורה ושאר המצוות, אך אינן זוכות לעיסוק המשמעותי שהן ראויות לו.
וכך כותב הרמח"ל – רבי משה חיים לוצאטו – בהקדמת ספרו 'מסילת ישרים': " ותראה כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים איש איש כפי נטיית שכלו וחשקו הטבעי. אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולימוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות. ולא מפני שאין דברים אלה עיקרים אצלם, כי אם תשאל להם, כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול. אך מה שלא ירבו לעיין עליו הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם, שלא ייראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב. ולא יישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין, כי אם אצל אותם ששכלם קרוב להיות גס, עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה אחד נוהג בחסידות, לא תוכל להימנע מלחשוד אותו לגס השכל".
א-להי עולם,
אנא האר את עיניי ולבי,
להכיר ולדעת אותך,
להביט בעולם, ולראות שאתה מקורו,
שאתה הוא המעיין שממנו נובע הכל,
אתה לבדך ואין זולתך,
אין מציאות אמתית וממשית בלעדיך,
ואתה הוא המשגיח, המכוון והמדריך.
עזור שאהגה בך, שאחשוב עליך,
שאכיר את טובך הגדול, את אהבתך אלינו,
את השפע והחסדים המרובים שאתה משפיע לנו,
ומתוך כך יתעורר גם לבי באהבה גדולה אליך,
בגעגוע ובכמיהה.
