קרבן פסח. חלק ב.

 

נצטווינו לאכול כבש הפסח בליל ט"ו בניסן, כפי תנאיו הנזכרים, והם: שיהא צלי, ושייאכל בבית אחד, ושייאכל עם מצה ומרור.

והוא אומרו יתעלה:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

שמות יב, ח

 

הוזהרנו מלהשאיר אמורי הפסח (= חלקיו הפנימיים העולים כקרבן באש המזבח) בלי הקרבה עד שייפסלו. הוזהרנו מלהשאיר דבר מבשר הפסח למחרת היום. הוזהרנו מלהשאיר מבשר החגיגה הקרֵבה ביום ארבעה עשר. הוזהרנו מלשבור עצם מעצמות קרבן פסח.

הוזהרנו מלהוציא כלום מבשר הפסח מן המקום שנתקבצו לאכלו.

הוזהרנו מלאכול קרבן הפסח מבושל או נא, אלא צלי בלבד.

הוזהר הערל מלאכול הפסח.

הוזהרנו מלהאכיל את הפסח לישראל שנשתמד.

הוזהרנו מלהאכיל לגר תושב מן הפסח.

מצוות עשה נו; לא תעשה קטז-קיח, קכא, קכג, קכה -קכח

 

 

  • מתי מקריבים את קרבן הפסח?
  • מה זאת אומרת, בחג הפסח, לא?

ובכן, לא בדיוק. חג הפסח חל בט"ו בניסן, ואת קרבן הפסח מקריבים בערב החג, בי"ד בניסן אחר חצות היום. בזמן זה אסור כל חמץ להיות ברשותנו.

ספרות חז"ל מלאה תיאורים חיים ומרגשים שמתעדים את טקס הקרבת הפסח. כל עם ישראל היה מגיע לשם כך לירושלים, ובערב החג היו מתקבצים כולם לבית המקדש לשם הקרבת הקרבן. כל נציג של משפחה או קבוצת מנויים, היה מביא עמו לבית המקדש את השה המיועד להם. חצר המקדש הייתה הומה ורוגשת, והכוהנים היו מעבירים ביניהם כלי כסף וזהב לעבודת הקרבן. הטקס כולו נעשה תוך כדי שירת מזמורי ההלל שבספר תהילים. בסיום ההקרבה היו יוצאים המוני העם מהמקדש, כל אחד עם השה שהביא, ושנשחט במקדש, ואת השה הזה היו צולים ברחבי ירושלים. בליל הסדר היו יושבות קבוצות מנויי הקרבן, אומרות את ההגדה, ואוכלות את קרבן הפסח יחד עם מצה ומרור. אכילת קרבן הפסח היא אחד העיקרים הגדולים ביותר של ליל הסדר, והיא חסרה לנו כיום בטקסי הסדר שאנו עורכים. חכמים אומרים שאחרי האכילה היו עולים החוגגים לגגות הבתים ואומרים עליהם את מזמורי ההלל פעם נוספת. השירה הייתה סוערת כל־כך, אומרים חכמים, עד שהגגות היו כביכול מתפקעים מקולה.

חז"ל מספרים גם על מנהגו של הלל בזמן שבית המקדש היה קיים. בזמנים קדומים היו עושים את המצות רכות יותר מהמצות המוכרות לנו (בחלק מקהילות ישראל ניתן גם כיום למצוא מצות רכות שכאלה). המצות האלה היו דומות מעט לפיתה עירקית שלנו (אך כמובן לא היו חמץ). כמרור נלקחה לרוב חסה. ובכן, הלל היה כורך בתוך המצה את הבשר הצלוי יחד עם עלי המרור. ממש "על האש". השילוב הזה, שבאופן כזה נשמע כמצווה טעימה במיוחד, נושא אתו לא רק טעם טוב לחיך, אלא גם טוב טעם להיגיון. רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" מבאר שבציווי התורה לאכול מרור יחד עם הבשר, ישנו "היגיון קולינארי", כיוון שמרירות המרור מדגישה את המתיקות העדינה של הבשר הצלוי. קרבן הפסח מסמל את החירות שזכינו לה בפסח. הצאן היה אלוהיהם של המצרים. באומץ גדול לקחו ישראל כבשים או גדיים ושחטו אותם לעיני המצרים, ובכך הסירו מעליהם את עול השעבוד. המרור, לעומת זאת, מסמל את שנות השעבוד המר במצרים. כשם שמרירות החסה מדגישה את מתיקות הצלי, כך גם קושי השעבוד מעמיק את ערך החירות. דווקא ההנגדה מוסיפה ערך ומשמעות.

בשר הפסח צריך להיאכל דווקא צלי, ולא מבושל או נא, ויש לצלות אותו בשלמותו בלא להפריד את השה לחלקים. בנוסף, התורה אוסרת לשבור עצם מעצמותיו. כל ההלכות הללו, אומר המהר"ל מפראג, באו מפני שאכילת קרבן הפסח מבטאת את אמונתנו באחדות הא־להים. כפי שציינו, שחיטת הפסח הייתה שחיטת אלוהי מצרים. כשם שיציאת מצרים הייתה יציאה לחירות פיזית, כך היא הייתה גם יציאה לחירות רוחנית. האמונה שלנו בכך שה' הוא לבדו הא־להים האחד המנהיג את העולם מתבטאת בין השאר גם בשמירה על "אחדות" קרבן הפסח, וכן בחובה לאכול את הקרבן בבית אחד בלבד ולא להוציא ממנו למקום אחר.

 

איך זה עובד?

  • לאחר שחיטת הפסח, יצאו המקריבים עם הקרבן וצלו אותו על האש. אם ערב פסח חל בשבת, המתינו ולא צלו את הקרבן עד מוצאי שבת, תחילת ליל הסדר.
  • צליית הפסח נעשתה באמצעות נעיצת שיפוד של עץ רימון בגוף השה, וצלייתו כשהוא שלם.
  • בליל הסדר נאכל בשר קרבן הפסח עם המצה והמרור על־ידי ה"מנויים", שהם אלה שהתאגדו מראש לאכול מקרבן זה.
  • את הפסח יש לאכול בבית אחד, ואסור להוציא מבשרו החוצה, ואף אסור לשבור בו עצם. יש לסיים את אכילתו, ולא להותיר מבשרו דבר עד הבוקר. גם את הקרבת חלקיו העולים כקרבן במקדש יש לסיים עד הבוקר.
  • לכבודו של קרבן הפסח יש לאכול אותו לא מתוך רעב, ועל כן יחד אתו מביאים לבית המקדש קרבן נוסף, קרבן חגיגה. אחרי השקטת הרעב באכילת בשר קרבן החגיגה, רק אז נאכל הפסח. בשר החגיגה צריך להיאכל עד יומיים אחר הקרבתו.
  • למי שאיננו מהול אסור לאכול מקרבן הפסח. גם למי שעזב את יהדותו אסור לאכול מהפסח, וכן "גר תושב", והיינו גוי החי בארץ ישראל ומקבל על עצמו את שמירת שבע מצוות בני נוח.

 

ר' חיים בן עטר

ידוע בכינויו "אור החיים" על שם פירושו לתורה. חי לפני כשלוש מאות שנה. רוב ימיו היה במרוקו, עד שמעט לאחר גיל ארבעים עלה עם קבוצת תלמידים לירושלים, ולאחר כשנה נפטר בה. האור החיים עסק גם בפירוש התלמוד ובקבלה, אך התפרסם בעיקר בזכות פירושו לתורה, אשר התקבל בכל קהילות ישראל, גם בקהילות אשכנז. לכבוד מיוחד זכה האור החיים בתנועת החסידות. האור החיים נפטר במוצאי שבת, ולפי המסורת ישב אז הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, עם תלמידיו בסעודה שלישית של שבת. בשלב כלשהו פנה אליהם הבעל שם טוב ואמר: "כבה הנר המערבי", בהתכוונו לפטירתו של האור החיים (אותו כינה על שם הנר המערבי של מנורת המקדש, שהיה דולק תמיד).

דילוג לתוכן