דבקות בתלמידי חכמים
נצטווינו להתערב בין החכמים, ולהתחבר אתם, ולהתמיד ולשבת עמהם, ולהשתתף עמהם בכל דרך מדרכי ההשתתפות: במאכל ומשתה ומקח וממכר, כדי שנגיע בכך להידמות למעשיהם ולהאמין בדעות האמתיות מדבריהם.
והוא אומרו יתעלה:
"וּלְדָבְקָה בוֹ"
דברים יא, כב
וכבר נכפל גם הציווי הזה, ואמר:
"וּבוֹ תִדְבָּק"
דברים י, כ
ובא פירוש הפסוק במדרש: "ולדבקה בו" – הידבק בחכמים ותלמידיהם.
עשה ו
ושוב ידיעה חדשותית שמטריפה את הדעת: "זמר מפורסם פגע במעריצותיו" או "רב מפורסם ניצל את תלמידיו". אנחנו נאנחים בכאב, ולא תמיד מבינים "איך? איך עוד פעם?"
אנחנו מסתנוורים בקלות מכוח שבידינו, ובקלות גדולה עוד יותר אנחנו מסתנוורים מכוחם של אחרים. נטיית ההערצה וההתמכרות, ההליכה בעיניים עצומות אחר מי שדבק בו אבק כוכבים, היא נטייה אנושית מאוד. יש המון עצמה בטוטאליות הזאת, בהסתכלות על אדם כאילו היה אלהים, באפשרות לראות בו שלמות בלתי מושגת. ההתמכרות פוטרת אותנו מהתסבוכות עם עצמנו, מלהתעסק בפגמים ובחולשות שלנו, מלעבוד עבודה אפורה וארוכה של תיקון, ומאפשרת לנו להפקיד את עצמנו בידי הפנטזיה.
אבל ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מגלים כמה גדולה הבריחה שיש בהערצה, וכמה איננה פותרת דבר. אנחנו מגלים גם כמה רחוקים משלמות אלה שהערצנו, חלשים, פגיעים וחסרים בעצמם. וכשלתהליכי ההתבגרות שלנו מצטרפות ידיעות על הניצול לרעה שמנצלים שיכורי הכוח את קהלם, אנחנו נזהרים שבעתיים.
היהדות עמוסה באזהרות שלא ללכת שבי אחרי בשר ודם. "ארור הגבר אשר יבטח באדם… ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו" (ירמיהו יז, ה-ז), "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה" (תהילים קמו, ג) ועוד ועוד…
אפילו הבקשה של ישראל משמואל הנביא להמליך עליהם מלך מתפרשת כסוג של מרידה בא־להים.
נו, אז אחרי כל זה – מה זאת הנהייה הזאת אחרי תלמידי חכמים? "להתערב בין החכמים"? "להתחבר איתם"? "להתמיד ולשבת עמהם, ולהשתתף עמהם בכל דרך מדרכי ההשתתפות"? זה לא יותר מדיי? זה לא מסוכן? האם אין כאן ויתור עצמאות אישית?
המילים ה"מבהילות" ביותר בדברי הרמב"ם הן "לדבקה בו". כלומר, אומר הרמב"ם, על־ידי הקשר לתלמידי חכמים אנחנו קשורים לא־להים ודבוקים בו. לא הגזמנו?
ממש לא. הצד השני של מטבע ההערצה הוא הייאוש, ייאוש מלהאמין שא־להים מתגלה גם דרך דמויות ממשיות בעולמו, ייאוש של "הרי ממילא כולם אותו זבל אנושי, רודפים אחרי תאווה, כסף וכבוד". נכון, התאכזבנו ממיליון מפורסמים שהתגלו כשרלטנים וכרודפי תאווה ובצע, אבל אסור שהאכזבה הזאת תגרום לנו להפסיק להאמין שישנם כאלה שבאמת מרוממים מעט מענייני העולם, שלבם טהור, תם ומלא טוב.
זאת "לא חכמה" לדמיין את א־להים בדרך שמתאימה לנו. קשר אמתי עם א־להים הוא דווקא כזה שבו א־להים מתגלה לנו באמצעות דמויות ממשיות שאינן אנחנו. א־להים מוסר את דברו על־ידי חכמי ישראל. בקשר כזה מתגלה א־להים גם במה שלא תמיד מתאים לנו, במה שדורש השתנות ולמידה.
בכלל, יש מרחק גדול מאוד בין ההערצה העיוורת של סלבס, ובין דבקות בתלמידי חכמים. ידוענים מייצגים את הברק וההצלחה הנקייה. נדמה שהם כל־כך יפים ומוכשרים שבוודאי הם משיגים מה שהם רק רוצים. לעומתם, תלמידי החכמים הם אלה שזכו למה שזכו, אחרי דרך ארוכה של מאמץ בלתי פוסק, דרך שאין לה סוף. הם לא בהכרח זוהרים או כריזמטיים, הם בעיקר טובים וא־להיים.
הערצת ידוענים היא לרוב התמכרות לאשליה שישנן "דרכי קיצור" בעבודה האישית שנדרשת מאתנו, ואילו דבקות אמתית בתלמידי חכמים מדגישה כמה גדולה העבודה וכמה היא נתונה על כתפנו ולא על אף אחד אחר. הדבקות בתלמידי החכמים מאפשרת למשהו מהאור הא־להי שבלבם, לחדור גם ללבנו. אך מלבד שהעניין מחיה ומשמח, הוא גם מאתגר ודורש. דבקות בתלמידי החכמים מחייבת אותנו להידמות להם מעט, לעמול ולהתאמץ, לשנות ולהשתפר בכל יום ובכל שעה.
מסופר בתלמוד על שמעון העמסוני שהיה מדקדק בלשון התורה, ובכל מקום שבו מופיעה המילה "אֵת" ביאר שמעון העמסוני שהיא באה לרבות משהו נוסף על האמור בפסוק. ואולם כשהגיע לפסוק "את ה' א־להיך תירא" (דברים ו, יג) חזר בו שמעון העמסוני מהכלל שניסח, שהרי ודאי התורה איננה מצווה עלינו לירא ממישהו זולת א־להים. אלא שבא רבי עקיבא אחריו והסביר שאכן מתכוונת התורה לרבות ולומר, שיש לירא גם מפני תלמידי חכמים, שמגלים באישיותם משהו א־להי.
איך זה עובד?
- מצווה להידבק בתלמידי חכמים ולהתחבר אליהם, והדבר נלמד מחובת הדבקות בא־להים – "ולדבקה בו" (דברים יא, כב). הדבקות בתלמידי החכמים נועדה כדי ללמוד ממעשיהם, והיא מתקיימת באמצעות כל דבר שיוצר קשר עם תלמידי החכמים – שהייה במחיצתם, עשיית עסקים עמם, היקשרות בקשרי משפחה וכו'.
