ערכי אדם, ערכי בהמה טמאה, ערכי בתים וערכי שדות

 

נצטווינו בדין ערכי אדם,

והוא: שהאומר 'ערכי עלי' או 'ערך פלוני עלי' –

אם הוא זכר נותן כך;

ואם היא נקבה נותן כך;

וגם לפי הגיל, כמו שאמר הכתוב, ולפי מצב המעריך.

והוא אומרו יתעלה:

אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'.

ויקרא כז, ב

 

נצטווינו בדין ערכי בהמה טמאה,

והוא אומרו:

וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה', וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן. וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ, בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה.

ויקרא כז, יא-יב

 

נצטווינו בערכי בתים,

והוא אומרו:

וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה', וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן, בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם.

ויקרא כז, יד

 

נצטווינו בערכי שדות,

והוא אומרו יתעלה:

וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה', וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ, זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.

וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַה'. וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה'.

ויקרא כז, טז, כב-כג

 

מצוות עשה קיד-קיז

 

תחושת ערך עצמי ושמאות מקרקעין לא מתחברים לנו באופן טבעי, אבל כשחושבים על זה, הרי שני המושגים האלה סובבים סביב עניין אחד – ערך. אז נכון שערך של אישיות שונה מאוד מערך של נדל"ן, ועדיין, יש בהם מן המשותף. יש ממד ערכי גם לערך הכספי של הנכסים שלנו, ובכיוון ההפוך – יש חלק שניתן למדידה ולכימות בערך העצמי שלנו.

אנחנו מודדים כל הזמן – כמה אנחנו "שווים" וכמה שווים אחרים, כמה יש לנו וכמה יש לאחרים, כמה עלינו במשקל וכמה ירדנו, כמה הרווחנו בעסקה וכמה הפסדנו. העיסוק הכמותי האינטנסיבי הזה, לפעמים אפילו האובססיבי, הוא לא עניין חיובי בהכרח, אבל הוא גם לא משהו שאנחנו יכולים לגמרי להשתחרר ממנו. אנחנו בני אדם, מחוברים לחומר ולעולם הזה, מה שבא לידי ביטוי גם בכך שאנחנו זקוקים למספרים וציונים כדי לדעת את מקומנו ב"שרשרת המזון"…

אבל במקום להילחם באחיזה שלנו בכמויות ובמדידות, ניתן לרכך אותה, ולרתום אותה לשם הוספת משמעות רוחנית לחיים.

תרומה לנזקקים, לעניינים ערכיים אחרים או לבית־המקדש ודאי מעניקה תוכן לכסף שלנו, אבל מה עם הנכסים הממשיים? ניתן אמנם לתרום אותם בעצמם לבית־המקדש, אבל אז הם כבר לא יהיו שלנו…

אז מה עושים?

התורה מתארת מצבים שבהם אדם מקדיש את שדהו, ביתו או בהמתו לבית־המקדש, ואחרי כן פודה אותם בכסף (אם כי הנכס יכול להיפדות גם על־ידי אדם אחר).

זה נשמע קצת מיותר, נכון? כלומר, למה לא פשוט לתרום את סכום הכסף הזה מלכתחילה לבית־המקדש?

זה קצת מזכיר את הבדיחה על שני אנשי העסקים שישבו במסעדה. אמר אחד לחבר שלו – "אם אתה מכניס כף סחוג לפה, אני נותן לך מאה ש"ח". החבר לקח את האתגר ברצינות, בלע כף סחוג, בכה וצרח, אבל קיבל מאה שקל. אחרי כמה דקות אמר השני לראשון "יודע מה? אם אתה מכניס כף סחוג לפה, גם אני נותן לך מאה ש"ח". הראשון, שלא רצה לצאת לוזר, אכל גם הוא כף סחוג, נהיה אדום וכמעט נחנק, אבל הרוויח מאה ש"ח. אחרי רגע נוסף של שתיקה, שאל הראשון: "תגיד, אני אכלתי סחוג, ואתה אכלת סחוג. אני קיבלתי מאה ש"ח ונתתי מאה ש"ח, וגם אתה. אז מה בעצם הרווחנו מהסיפור?" השיב לו החבר –"עזוב, העיקר המחזור שמגלגלים"…

אבל אם לרגע נהיה רציניים נבין שלהקדיש משהו לבית־המקדש ואחרי כן לפדות אותו, זה משהו שנותן ערך חדש לנכס המוקדש בעצמו.

אם הקדשנו את הבית שלנו ופדינו אותו, חוויית המגורים בו מאותו רגע תהיה אחרת, עמוקה יותר. הרי עכשיו אנחנו גרים בבית שהיה שייך לאוצר המקדש!

יצחק נעקד על המזבח על־ידי אברהם אביו, והורד ממנו במצוות א־להים. חייו מאותו רגע ודאי היו שונים מאוד – חיים של מי שצועד בעולם הזה אבל נתון קצת בעולם הבא. זה מה שקורה לנכסים שלנו שמוקדשים ונפדים מאוצר המקדש.

מלבד נכסים אדם יכול להתחייב לתת לבית־המקדש גם את ערכו הכספי שלו עצמו או של אדם אחר (בהתאם לסכומים הקבועים בתורה על־פי מינו וגילו). מצד אחד, נתינה כזאת כביכול מייחסת שווי כספי לחיים עצמם, אבל מצד אחר דווקא כך היא מאפשרת "לתרום" את החיים לבית־המקדש, כשהם מקבלים ייצוג של מספר וערך פיננסי. במובנים רבים אין נתינה קרובה ואינטימית מזאת. מצווֹת ה'ערכים' מחברות את הקצוות – את החומרי ביותר עם הנאצל והנשגב, וחושפת את הערך האמתי של הקיום, של העשייה ושל הנכסים שלנו.

במקום המילה 'ערך' שמוכרת לנו, משתמשת התורה במילה 'ערכך' (ופירושה 'ערך' ולא 'הערך שלך'). המפרשים תהו על כך. רש"י אומר בענווה שאיננו יודע מה פשר הצורה הלשונית הזאת, ואילו נכדו, הרשב"ם מציע שבדומה ל'לבנונית' הנגזרת מ'לבן', הוכפלה גם האות כ' ב'ערך'.

 

המדרש אומר שבזכות מצוות ערכים ניצלים מהגיהנום, שעליה כתוב "ערוּך מאתמול תופתה (= תופת)" (ישעיהו ל, לג). אולי משמעות הדברים היא שהאחיזה הנוקשה שלנו בנכסים ובמדידת מה שיש לנו, היא בעצמה הגיהנום, ומצוות הערכים מאפשרות לנו להינצל מכך.

 

איך זה עובד?

  • מי שאמר 'ערכּי עליי', או 'ערכו של _________ (אדם אחר כלשהו) עליי', מחויב לתת סכום כסף המפורש בתורה לבית־המקדש (כסף שמשמש לרוב לתחזוקת המקדש). הסכום הזה תלוי בגילו ומינו של האדם שאת ערכו יש לתת, ומשקף ככל הנראה את כוחו הפיזי לעבוד. החובה של אדם לשלם את מה שהתחייב, היא חלק מחובת קיום הנדרים.
  • מי שהקדיש שדה לבית־המקדש יכול לפדות אותה בהתאם לערכה הקצוב בתורה. ערך זה תלוי בשטחה או בערכה בשוק, וכן בשנים שעוד נותרו עד שנת היובל (שנה מיוחדת החלה מדי חמישים שנה). ככל שפדיון השדה קרוב לשנת היובל, נמוך הסכום הנדרש, שכן בשנת היובל לרוב חוזרת ממילא השדה לידי בעליה המקוריים.
  • ישנה מצווה מיוחדת שאת השדה יפדה מי שהקדיש אותה, אך אם אינו רוצה, יכולים גם אחרים לפדות את השדה מיד אוצר המקדש.
  • מי שמקדיש את ביתו, בהמתו הטמאה או נכסים מיטלטלים אחרים, יכול לפדות אותם בהתאם לערכם (אבל אם מישהו מקדיש בהמה טהורה, היא תעלה לקרבן).
  • כשאדם פודה נכסים שהקדיש בעצמו, עליו להוסיף ולשלם רבע יותר מערכם (רבע זה שווה לחמישית מהסכום הכללי שייתן כפדיון).
  • פדיון הנכסים מתבצע אחרי שנישומו על־ידי שלושה שמאי רכוש מומחים, ובאמצעות מכירה פומבית. קרקעות דורשות שומה של עשרה מומחים, שאחד מהם כהן.

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן