אכילת הקרבנות על־ידי הכוהנים

נצטוו הכוהנים לאכול בשר הקודשים, כלומר: החטאת והאשם שהם קודש קודשים.

והוא אומרו יתעלה:

וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם.

שמות כט, לג

ולשון המדרש:

"מנין שאכילת קודשים כפרה על כל ישראל? שנאמר: וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה" (ויקרא י, יז)

הא כיצד?

הכוהנים אוכלים וישראל מתכפרים".

 

נצטוו הכוהנים לאכול שיירי מנחות.

והוא אומרו יתעלה:

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.

ויקרא ו, ט

 

הוזהרנו מלאכול פסולי המוקדשין שאסור לאוכלם, והוא שיהיה מום שעשינוהו בהם בכוונה, או שנפסל אותו הקרבן אחר שחיטתו בדרך מדרכי הפסול המונעים אכילתו, והוא שנאמר:

לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה.

דברים יד, ג

 

הוזהרנו מלאכול בשר קודשים שנטמאו.

והוא אומרו יתעלה:

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא, לֹא יֵאָכֵל.

ויקרא ז, יט

הוזהר הטמא מלאכול קודש.

 

עשה פח-פט, לא תעשה קכט-קל, קמ

 

 

 

מספרים על פולני אחד ששכב על ערש דוויי, ולפתע הגיע לאפו ריח נפלא של שטורדל תפוחים מהמטבח. "ברטה", הוא ביקש בכוחותיו האחרונים מאשתו, "בבקשה, תני לי חתיכה". "השתגעת?" היא גערה בו "זה בשביל השבעה"…

אני חושב שהשורשים הפולניים שלי, מתירים לי גם לצחוק מעט על העדה… הסגנון הסגפני, הצדקני והמיוסר הוא אולי הסטיגמה הרווחת ביותר על פולנים, ומשפטים כמו "לא נורא, אני אשב כאן לבד בחושך" (כלומר זה נורא ואיום שאשב לבד בחושך, וזה בדיוק מה שעושה לי את זה) או "נו באמת, לא הייתם צריכים לטרוח" (אבל חסר לכם אם לא הייתם טורחים…), משפטים כאלה הפכו כמעט לסיסמת הפולניות.

בפתח הלימוד שלנו על הקרבנות הדגשנו שהם עלולים להיתפס כדיכוי החיים למען א־להים, ושבאמת הם שונים מכך מאוד. ברוב הקרבנות רק חלק קטן עולה באש המזבח, ושאר הבשר נאכל על־ידי מביא הקרבן או הכוהנים העובדים במקדש. על כך כותב הרש"ר הירש: "האכילה עצמה היא המשך וסיום של הכפרה. אכילת כוהנים היא המסקנה של שחיטה, זריקת הדם על המזבח והקטרת החֶלֶב. תכלית שלושתן אינה שלילה, אלא בניין חיובי של החיים. אכילת כוהנים היא המשך של "אכילת מזבח". שהרי כך היא הדרך לפרנס את הקודש עלי אדמות: על האדם להשתמש בכל כוחותיו ולנצל את כל נכסיו; בהם יקדם את שאיפות חייו, שנתקדשו תחת שלטון התורה. אכילת כוהנים מורה לאדם את הדרך אל קרבת ה'; ואין זו מושגת אלא בחיים מלאים, שנתקדשו בקדושת כוהנים. עין האל האלילי צרה באושרו של אדם; לא ברצון ישפיע על בני תמותה שפע רב של מזון ועושר ושמחת חיים; הנאה טהורה ושמחת חיים יעוררו בו רגשי קנאה; ולא תנוח דעתו אלא בהקרבת האדם, הגוזר צמצום על עצמו. אך דיו לאדם שישמח בחייו ויאכל בקדושת כוהנים – וכבר מובטחת לו ברכה מיד ה' המלאה!"

צרות העין האלילית עשויה ללבוש תדמית סגפנית, "צדיקית", קורבנית בעצמה, "פולנית" שכזאת… מה שמכונה "פאסיב־אגרסיב" – תוקפנות שמופגנת בצורה סבילה, באמצעות "ברוגז" או נרגנות. במרכז המיסה הנוצרית נותן הכומר למתפללים לחם ויין, וחוזר באוזניהם על דברי ישו בסעודתו האחרונה, שבה נתן לחם ויין למאמיניו, באמרו להם שזהו בשרו ודמו שניתנים בעדם. ישו הוסיף שלא ישתה עוד יין עד בוא הגאולה. הנוצרים מאמינים שבאכילת הלחם ושתיית היין במיסה, הופך בשרו של ישו לבשרם, ודמו לדמם.

הקרבנוּת ממש "זועקת" מכל זה – "אלהים" שנדרש למות למען מאמיניו, "אלהים" שבשרו נאכל ודמו נשתה, "אלהים" שמקבל על עצמו לפרוש משתיית היין והנאות החיים.

אלא שאגרסיביות פאסיבית כמעט תמיד הופכת לתוקפנות גלויה וחסרת מעצורים. הנצרות המתחסדת באכילת בשרו של אלוהיה ושתיית דמו, האשימה יהודים בכל הדורות בכך שהם הורגים ילדים נוצרים כשחזור צליבת ישו, משתמשים בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות – הלחם היהודי, או שהם דוקרים את לחם הקודש שבכנסייה עד זוב דמו של ישו ממנו. באצטלת השקרים הללו רצחו הנוצרים המוני יהודים, התעללו בהם וגזלו את רכושם.

אבל א־להי ישראל איננו צר עין, הוא לא ממש "פולני"… על מזבחו של א־להים יש מקום לבשר וליין, ולא רק הוא "נהנה" מבשר הקרבנות, אלא גם הכוהנים, שהם במובן מסוים שליחי א־להים, ובמובן מסוים שליחי ישראל. כפרתו של החוטא באה לא רק על־ידי הקרבה ולא על־ידי פרישה והסתגפות, אלא גם על־ידי אכילה והנאה של הכוהנים מבשר הקרבן, אכילה שמלאה בחיוב החיים.

 

 

איך זה עובד?

  • מצווה על הכוהנים לאכול את בשר קרבן החטאת והאשם אחרי שנשחטו, ואחרי שנזרק דמם על המזבח והוקרבו מעט מאבריהם הפנימיים. אכילה זאת היא חלק מהכפרה שמכפר הקרבן, והיא צריכה להיעשות בעזרה, כלומר, בחצר המקדש.
  • גם את מה שנשאר מקרבנות המנחה (קרבנות סולת חיטה), אחרי שהוקטר מהן קומץ על גבי המזבח, גם אותו מצווים הכוהנים לאכול בעזרה.
  • אכילת הבשר או שיירי המנחה צריכה להיעשות באותו יום ולאורך הלילה אחריו. כדי להרחיק מאפשרות לעבור על דין התורה, הגבילו חכמים פרק זמן זה, ואמרו שיש לאכול את הקרבנות על חצות הלילה.
  • קרבן שנפסל מהקרבה על המזבח אסור באכילה, וכן קרבן שנטמא.
  • לאדם טמא אסור לאכול מהקודשים.

 

עלילות דם החלו להיות מופצות על־ידי נוצרים כנגד היהודים לפני כתשע מאות שנה, ואולם שורשיהן קדומים הרבה יותר. כך, למשל, יוסף בן מתתיהו מתאר עלילת דם שלפיה כשנכנס אנטיוכוס הרביעי למקדש (לפני כ 2,200 שנים) הוא מצא שם יווני כלוא, שסיפר שנשבה על־ידי אנשי יהודה, נאסר במקדש ופוטם באוכל. שובי האיש אמרו לאנטיוכוס שלפי אחד מחוקיהם נדרשים היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה, ולהקריבו כקרבן לא־להים, ותוך אכילה מבשרו להישבע להיות שונאים ליוונים לנצח…

*

אמרו חכמים: "כל זמן שבית־המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שולחנו של אדם מכפר עליו". הם הסבירו, שכשאדם מאריך בסעודותיו, אולי יזכה שיזדמנו עניים, וייתן גם להם לאכול. ההשוואה בין המזבח לשולחן האוכל מחזקת גם היא את התוכן שלפיו הקרבת הקרבנות נותנת "אישור" לחיי העולם הזה, וחלילה לא ממעיטה אותם.

 

דילוג לתוכן