יראת א־להים. חלק א

נצטווינו להאמין ביראתו יתעלה ולפחד ממנו,
ובל נהיה שאננים ובוטחים – אלא נחשוש מביאת עונשו יתעלה בכל עת.

וזהו אומרו יתעלה:

"אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ תִּירָא"

דברים ו, יג
מצוות עשה ד

 

אנחנו אוהבים לאהוב ומפחדים לפחד (אפילו שלפעמים "מתבלבל" לנו, ופתאום אנחנו מפחדים לאהוב וכמעט אוהבים לפחד…). מצוות אהבת א־להים היא מצווה נעימה, אבל לירא ממנו? מוכרחים?…

האמת היא שכן. עניינים רבים בחיים אינם דווקא נעימים ובכל זאת ברור לנו שהם צורך ממשי. אבל זה לא מסתכם בזה כמובן. במקרים רבים יש לנו גם אפשרות לראות את התרומה של הפחד לחיינו. הדוגמאות המתבקשות הן כמובן זהירות בכביש או התרחקות מתהום פעורה. אכן, במקרים מעין אלה פחד עשוי להציל חיים, אבל גם אז מובן שאינו הופך למענג במיוחד. בנוסף, תרומה שכזאת היא תרומה "שלילית", כזאת שהערך שלה הוא מה שהיא מונעת. אבל יש גם ערך חיובי ממשי לפחד. הפחד עשוי להוסיף חיים ולא רק להמעיט את הסכנה.

קפצתם פעם קפיצת באנג'י? המקסימום שהתנסיתי בו באופן אישי הוא רכבת ההרים בלונה פארק. פווו… זה היה מפחיד. וזה היה כיף. רואים? לא סותר בכלל. אנחנו נהנים מהאדרנלין הזורם ומהלב ההולם (לא כל אחד נהנה מרכבת הרים או קפיצת באנג'י, כמובן, אבל כמעט כל אחד יוכל למצוא דוגמא דומה מעצמו).

וזה לא רק הכיף. קחו נושא מחריד כמו בחינות. האם החרדה מבחינות תורמת להצלחה בהן או פוגעת בה? מי שמכיר מעצמו חרדת בחינות חריפה יודע כמה גדול הנזק. החרדה משתקת ומשכיחה את כל הידע הרלוונטי ובדיוק ברגע הקריטי. היא עלולה להיות מקור סבל ואומללות שלא ייאמנו. גם מי שהחרדה שלו איננה קיצונית, לא ממש נהנה ממנה. אבל למעשה, בלי שהוא מודע לכך, החרדה תורמת לו תרומה ממשית. מחקרים מוכיחים שחרדה מתונה מגדילה את ההצלחה בבחינה. אז נכון שכשהחרדה עוברת סף מסוים היא פוגעת ביכולות, אבל גם חרדה נמוכה תגרום לחוסר מימוש הפוטנציאל.

אז פחד יכול להיות כיף, ופחד יכול להפיק מאתנו את המיטב. כזאת בדיוק אמורה להיות היראה מא־להים – היא התסיסה וזרימת האדרנלין הטבעיים בדמו של יהודי, הדריכות והאנרגטיות שצריכות להמריץ אותנו בחיי היום יום ולהוסיף בנו ערנות, ואסור שהיא תשתק ותאבן. יותר מכך – פעמים רבות החיפוש אחר ריגושים שיזרימו בנו אדרנלין הוא תוצאה של חיים שחסרים את התסיסה הזאת שנקראת "יראת שמים".

ועוד משהו.

רבי ישראל בעל־שם־טוב אמר שהפחדים שאנחנו פוגשים בחיי היומיום הם שער אל יראת א־להים. פחד מופיע כשאנחנו ניצבים מול הנעלם – סמטה חשוכה, מה שיהיה בעתיד או מפלצות שאולי מסתתרות מתחת למיטה. מה שנסתר מאתנו עלול להטיל את אימתו. א־להים הוא הנעלם והלא מושג הגדול ביותר. לכן יותר מכל דבר אחר, ראויה לעורר בנו מציאותו של א־להים מורא. היראה מפני א־להים כמובן שונה מאוד מהפחד להסתובב בסמטה אפלה או מחרדת בחינות. הפחדים הללו, הם פחדים מפני נזק אפשרי – סכנה גופנית או כישלון. לעומת זאת היראה מפני א־להים היא יראה שונה, פנימית מאוד. היא עצם תחושת הרטט של ההתייצבות בפני הגודל האינסופי והבלתי מושג. היא ההשתאות למול הפלא הנשגב. הפחדים החיצוניים, אומר הבעל־שם־טוב, פחדים מענייני העולם הזה, הם כולם חסד שעושה אתנו א־להים. הם הזמנה להיכנס פנימה ולחוש יראה מסוג אחר ושונה, יראה שאינה מאיימת בסכנה אפשרית, אלא יראה שמוסיפה ממד עומק לחיים.  כפי שאמר שלמה המלך: "יראת ה' לחיים" (משלי יט, כג). יראת א־להים מוסיפה חיים, ולא חלילה ההפך. וכשישעיהו מתאר את גאולת עם ישראל העתידה הוא מתנבא ואומר – "ופחד ורחב לבבך" (ישעיהו ס, ה). ישנו פחד המרחיב את הלב.

איך זה עובד?

  • מצווה לירא מא־להים. אומר הרמב"ם שאותה התבוננות שהביאה לאהבת א־להים, כלומר ההתבוננות בגדולתו, תביא ממילא גם ליראה ממנו, מתוך תחושת הפער האינסופי בין קטנותנו לרוממותו.

 

היראה מא־להים היא התסיסה וזרימת האדרנלין הטבעיים בדמו של יהודי, הדריכות והאנרגטיות שצריכות להמריץ אותנו בחיי היום יום ולהוסיף בנו ערנות

דילוג לתוכן