הקרבת קרבנות ללא מום
נצטווינו שיהא כל קורבן שנקריב שלם במינו,
תמים מן המומים שעליהם נאמר בכתוב ובמסורת שהם מומים.
והוא אומרו יתעלה:
תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן, כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.
ויקרא כב, כא
הוזהרנו מלהקדיש בעלי מומים לגבי מזבח. הוזהרנו מלשחוט בעלי מומי לשם קרבן. הוזהרנו מלזרוק דם בעלי מומים על גבי המזבח. הוזהרנו מלהקטיר אמורי בעלי מומים. הוזהרנו מלהקריב בעל מום עובר. הוזהרנו מלהקריב קרבנות הגויים אם הם בעלי מומים,
ולא נאמר כיון שהוא גוי יקרב בעדו בעל מום. הוזהרנו מלתת מום בקודשים.
מצוות עשה סא; מצוות לא תעשה צא-צז
"הכל בגלל מסמר קטן" כתבה נעמי שמר בשיר שבו תיארה (בעקבות שיר עם אנגלי עתיק) כיצד נפילת מסמר מפרסת סוס הביאה להפסד בקרב ונפילת העיר כולה. קצת בדומה לזה, אחת הטראגדיות הגדולות ביותר בהיסטוריה – חורבן בית המקדש השני – נגרמה בגלל פצע קטן בשפתיו של עגל.
אנחנו מכירים את הסיפור על קמצא ובר קמצא – בר קמצא הוזמן בטעות לסעודה שערך שונאו, וגורש משם בבושת פנים. כנקמה טען בפני הקיסר שהיהודים מרדו בו, והציע לקיסר לנסות לשלוח קרבן לבית המקדש. הקיסר שלח עם בר קמצא עגל, ובר קמצא הטיל בו מום קל מאוד – הוא פצע אותו בשפתיו. מום שכזה איננו נחשב פגם בדיני הגויים, אך על־פי ההלכה היהודית הוא אוסר את הקרבת הבהמה. הקרבן לא הוקרב, והקיסר בזעמו החריב את בית המקדש.
אגדת חז"ל הזאת כמובן איננה בהכרח אמת היסטורית, אלא דרך לבטא את הסיבות לחורבן. מלבד שנאת החינם, שהיא השורש לכל, מועצמת הטרגדיה מכך שעניין קל כמו פגם בשפתי בהמה, עלול להבין לסוף מר כל־כך.
ובאמת – למה? אנחנו מבינים שחלק מכבוד המקדש וכבוד א־להים הוא שהקרבנות המוגשים לו יהיו שלמים, אבל מדוע ההקפדה דקדקנית כל־כך? ובעצם בואו ננצל את הזדמנות לשאול, לא רק על עניין מומי הקרבן, אלא על המערכת ההלכתית בכללה. אנחנו עשויים להבין את זה שישנם מעשים שאנחנו מחויבים בהם, אבל לא תמיד קל לנו להבין כיצד לחיצה על מתג חשמלי היא חילול שבת – מהעבירות החמורות בתורה, או מדוע אם לווינו ממישהו כמה שקלים, ואנחנו מחזירים סכום מעט גדול יותר, פשוט כי אין לנו להחזיר בדיוק, יש בכך בעיה של ריבית. למה זה משנה איזו מהנעליים אנחנו קושרים קודם או אם את נרות השבת הדלקנו רגע אחרי ששקעה השמש? הדקדקנות הגדולה עלולה לפעמים להיתפס כמשהו שמעכב את זרימת החיים הטבעית, כסוג של פרפקציוניזם בלתי אפשרי.
בכלל, הרי פרפקציוניזם הוא אחת מהמחלות הקשות של האדם המודרני. ההשגיות והצורך שלנו שדברים יהיו "מתוקתקים" גורמים לנו לא מעט סבל. האם אין משהו כזה גם בחיים בתוך מערכת הלכתית של אינספור פרטים, שמלווים את חיינו על כל צעד ושעל ואינם מרפים? למה אי אפשר שקיום המצוות יהיה "כזה בערך"?…
ובכן, כמו יהודים טובים, נשיב על שאלה בשאלה – מה הייתם חושבים על גבר צעיר ומאוהב, שלא מצליח להסיח את הדעת מאהובתו. הוא יושב לכתוב לה מכתב, וקורא אותו שוב ושוב, מלטש ומתקן. ושוב מוחק מילה וכותב אחרת במקומה, אבל רגע, אולי הראשונה הייתה מתאימה יותר… ומה לגבי האהובה שמתכוננת לפגישה עם האהוב, עומדת מול הראי ומתקנת את האיפור. אף אחד לא באמת יבחין בשינויים המיקרוסקופיים שהיא לא מוכנה לוותר עליהם. ודאי שהוא לא ישים לב לכך שהגוון של העגילים מתאים בדיוק לפס התכלת הדק בחולצה, שהולכת מצוין בדיוק עם הנעליים האלה, רק שלכל הרוחות, החרוזים של התיק לא משתלבים מספיק טוב בעסק…
אהבה מסחררת שכזאת לרוב מקסימה אותנו, ולא פעם גם מעוררת בנו קנאה.
מתברר שההקשר הוא העיקר. ישנה שאיפת שלמות שעלולה להתיש, לגזול כוחות ולגרום לחוסר שקט תמידי, וישנה שאיפת שלמות שממלאת כוחות ואנרגיות. הדקדקנות ההלכתית היא תולדה של "מאוהבות" עמוקה ביננו ובין א־להים. היא מבטאת את הרגישות והאכפתיות האינסופיות שממלאות את מערכת היחסים הזאת. לכן בעם ישראל, יותר מבכל עם אחר, יש רגישות למום קל שנופל בקרבן. העיקר שעלינו לזכור הוא שאת המאמצים שלנו לדקדק ולהקפיד צריכה ללוות שמחה גדולה.
איך זה עובד?
- מצווה שהקרבנות יהיו תמימים ומובחרים, ואסור להקדיש כקרבן בהמה שיש בה מום, ואפילו מום עובר, או לשחוט אותה או לזרוק את דמה על המזבח, וכך גם קרבנות שמביאים הגויים.
- אסור להטיל מום בבהמה שהוקדשה לקרבן.
- בהמת קרבן שיש בה מום נפדית בכסף ואיננה קדושה עוד, ובכסף הפדיון יביאו בהמה אחרת לקרבן.
דוגמה לפרפקציוניזם חיובי ניתן למצוא בוויקיפדיה העברית, ערך 'פרפקציוניזם': 'רודל (1984) טוען כי "בצורתו החיובית, הפרפקציוניזם עשוי לספק את הדרבון שמוביל להישגים כבירים – תשומת הלב הקפדנית לפרטים ההכרחית למחקר מדעי, המסירות שמדרבנת מלחינים להמשיך וללטש את יצירתם עד שזו משתווה לצלילים הנפלאים שהם רואים בדמיונם, והעקביות שמרתקת אמנים גדולים לכני הציור – כל אלו נובעים מן הפרפקציוניזם'".
הנביא מלאכי, שחי בתקופת שיבת ציון, מוכיח את ישראל על כך שהם מקריבים קרבנות בעלי מומים, ואומר להם: "וכי תגישון עיוור לזבוח אין רע?" – כלומר, האם כשאתם מגישים בהמה עיוורת כקרבן אין בכך רע? – "וכי תגישו פיסח וחולה, אין רע? הקריבהו נא לפחתך, הירצך או היישא פניך? אמר ה' צבאות" (מלאכי א, ח). "פחתך" הוא 'הפחה שלך', השליט והמושל, אשר בלא ספק לא יתרצה במתנה פגומה כמו בהמה בעלת מום, וממילא אין זה כבוד ה' שאלה הקרבנות המוקרבים לו.
פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | קרבן פסח
רבי יוסף יצחק מלובביץ', השישי בשושלת אדמו"רי לובביץ', הנהיג את קהילת חסידי חב"ד ברוסיה שתחת המשטר הקומוניסטי. על אף האיסור הגורף לעסוק בלימוד תורה, קיום מצוות והפצת יהדות, לא חדל האדמו"ר מלעשות כל זאת. בפורים שנת תרפ"ז (1927) דיבר האדמו"ר עם חסידיו על החובה לשלוח את הילדים לחינוך יהודי על אף הסכנה שבדבר. הוא דיבר בלהט ובכה בכי תמרורים, ובמהלך דבריו הפנה דברים קשים כנגד השלטון וכנגד עושי דברו היהודים. החסידים נבהלו וחששו ממה שעלול להביא על עצמו הרבי בדבריו. אכן , זמן לא ארוך אחרי כן, נכלא הרבי ונידון למוות. בעזרת מאמצים בינלאומיים הומתק גזר דינו לגלות, ובהמשך שוחרר הרבי לחלוטין מן המאסר. כהשתחרר רבי יוסף יצחק, אמר: "לא הייתי מוכן בעבור שום הון שבעולם לחזור למאסר אפילו לרגע אחד, ולא הייתי מוכן בעבור שום הון שבעולם, לוותר על רגע אחד מהרגעים שבהם הייתי במאסר".
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
קרבן פסח | האם יש בחיים הפרטיים שלנו דוגמאות לשעבוד, דוחק או סבל, שהעמיקו את משמעות החופש שזכינו לו בהמשך? והאם נוכל לחשוב על תקופות נוספות בהיסטוריה של עם ישראל, מלבד יציאת מצרים, שבהן המרירות והקושי הגדילו את המתיקות שבאה אחריהם?
פסח שני | ננסה לחשוב על עניין קטן או גדול שהחמצנו, ועל דרך שבה נוכל לזכות להזדמנות נוספת, הזדמנות שלא תהיה בהכרח דומה לראשונה, אבל שנוכל להרוויח וללמוד ממנה.
הקרבת קרבנות ללא מום | באילו מתחומי החיים שלנו רדיפת השלמות טובה ובריאה עבורנו באופן אישי, ובאילו תחומים היא מזיקה לנו?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
כותב הרמב"ם (בהקדמתו לפרקי אבות) שלפי הפילוסופים מי שכלל איננו מתאווה לעשות רע, טוב ממי שמתאווה לכך ומתגבר על יצרו. מנגד הוא מביא מאמרי חז"ל שמהם עולה תמונה הפוכה. כך למשל אומרים חז"ל ש"לפום צערא, אגרא", כלומר 'לפי הצער, השכר' – מי שמתאמץ ומצטער יותר בקיום המצוות, זוכה לשכר רב יותר. חז"ל אומרים גם שאדם לא אמור לומר שהוא לא יכול לסבול אכילת מאכלים אסורים, אלא להפך, עליו לומר שהוא יכול בהחלט לאכול אותם, אך נמנע מכך בגלל הציווי. הרמב"ם מסביר שאין סתירה בין דברי הפילוסופים לדברי חז"ל. בכל הנוגע למצוות שמובנות לנו בשכל, כמו איסור גניבה או רצח, החובה לכבד את ההורים וכו', בכל אלה, המעלה העליונה היא שאדם כלל לא יתאווה לעשות רע. ואולם בנוגע למצוות שטעמן אינו ידוע לנו, ראוי שאדם יתאווה מצד טבעו האנושי לדבר האסור, אך יתגבר ויימנע בגלל ציוויו של א־להים.