טומאת יולדת וקרבן יולדת
נצטווינו בטומאת היולדת.
נצטווינו שכל יולדת תקריב קורבן,
והוא: כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת.
ואם היא ענייה, מקריבה שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת,
…כמו שאמר יתעלה:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ. זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.
ויקרא יב, ו-ז
עשה עו, ק
למדנו אתמול שטומאה קשורה באבדן חיים. מה יהיה אם כן דינה של יולדת? הרי אין הופעת חיים גדולה ומפעימה יותר מתינוק שמגיח לעולם. ובכל זאת, התורה אומרת שיולדת טמאה, ונדרשת לעבור תהליך היטהרות. מה ההיגיון בכך?
ובכן, אמנם לידה היא הופעה של חיים חדשים בעולם, אבל האישה עצמה מאבדת ברגע הלידה משהו מהחיים שנשאה בקרבה תשעה חודשים. דיכאון אחרי לידה הוא תופעה כאובה שפוקדת נשים רבות, ושהסיבות לו אינן מובנות מספיק. ייתכן שאחד הגורמים לדיכאון הוא האבדן הזה שאנחנו מתארים – העובדה שהחיים הרעננים שמילאו את רחמה של האישה, נפרדים ממנה, וזוכים לעצמאות. זאת שמחה גדולה מאוד, אבל לא ניתן להתעלם מהמורכבות שבה. עם הלידה, בייחוד עם לידת ילד ראשון, הופכת אמו לאחת מ"הדור הקודם", והעולם, ש"שייך לצעירים" הופך להיות עולמו שלו. יחד עם התמיכה, החום והאהבה שמרעיפה הסביבה על אישה יולדת, התינוק הנולד קצת "גונב את ההצגה", וגם אמו, החלשה בעצמה, צריכה לקום אליו בלילה ולכרכר סביבו ביום, להאכיל, לחתל ולטפל.
אז כן, יולדת חווה סוג של אבדן דק, שמהול בשמחה הגדולה.
העיקרון הזה של אבדן החיים כסיבת הטומאה, מעלה הסבר אפשרי גם לכך שבלידת בת, היולדת טמאה זמן כפול מאשר בלידת בן. הרי הבת הנולדת עתידה להביא בעצמה חיים לעולם, ולכן בלידתה אמה "מאבדת" כוח חיים כפול מאשר כשהיא יולדת בן.
בסוף תהליך טהרתה, ובזמן שבית־המקדש קיים, צריכה היולדת להביא קרבן משני סוגים, שעליהם למדנו בעבר – 'עולה' ו'חטאת'.
רגע. חטא? אבל איזה?
חז"ל אומרים שסבל הלידה קשה כל־כך עד שבזמן הלידה נשבעת אישה שלא תחיה עוד חיי אישות עם האיש שלה, ולא תביא ילדים נוספים לעולם, ועל כך היא זקוקה לכפרה. מובן שחז"ל לא מתכוונים לטעון שכך זה בפועל ובמודע בכל לידה. הם מתארים דפוסי עומק של תחושות עדינות ולא בהכרח מודעות. כוונתם היא שלידה מביאה גם למידה עדינה של ריחוק מרצון בקרבת האיש וריחוק מרצון להמשיך להוליד ילדים, והדבר הזה מצריך תיקון. פרשנים אחדים בהמשך הדורות העירו שסבל הלידה מתחיל מקללתה של חווה, והצורך של היולדת בכפרה הוא חלק מתיקון החטא הקדמון. שני הפירושים אינם סותרים. הפירוש האחרון יכול להתפרש כעומק של הראשון. חטא אדם וחווה ממשיך ומלווה את האנושות, ועם כל הופעה חדשה של חיים מופיע גם כאב, שכן תוצאות החטא מאיימות כצל, והן מצריכות תשומת לב ותיקון מיוחד.
מעניין להוסיף בהקשר זה את דבריו של הרב אלחנן סמט, בן דורנו. הוא מעיר שכשהתורה מונה את רשימת הטומאות שיוצאות מגוף האדם, טומאת יולדת נזכרת בראש הרשימה. על כך כותב הרב סמט: " רובן של הטומאות הנידונות בהמשך הן כאלו הנובעות ממצב חולני… אולם סיבת טומאתה של היולדת היא מאורע משמח ביותר. אם הייתה פרשת היולדת נכתבת בין טומאת הצרעת לטומאת הזב או אחרי הטומאות הללו, היה בכך מעין אמירה כי גם הלידה היא מצב לא בריא או לא נורמלי. אין התורה חפצה ביצירת רושם כזה, ועל כן הקדימה את פרשת היולדת, עוד בטרם שמענו על טומאות אחרות הנובעות ממצבים בלתי תקינים של גוף האדם".
לדברינו, טומאת יולדת מבטאת את המורכבות של הופעת החיים בעולם.
אמנם הסיבות לדיכאון שאחרי לידה לא ברורות דיין, אבל נמצא שיש קשר ברור בין הנקה להפחתת הסיכון לפתח דיכאון אחרי לידה. ייתכן שההנקה, שיש בה קרבה גופנית גדולה, "מרככת" את תהליך ההיפרדות של האם מהתינוק, מה שמתאים עם הדברים שלנו על האבדן שכרוך בלידה.
איך זה עובד?
- על־פי התורה, אישה שילדה בן טמאה שבעה ימים מהלידה, ואחריהם היא יכולה לטבול ולהיטהר. בשלושים ושלושה הימים הבאים, גם אם דם ייצא מרחמה, לא תיטמא בכך. אישה שילדה בת, טמאה ארבעה עשר ימים מהלידה, ואחריהם היא יכולה לטבול ולהיטהר. בשישים ושישה הימים הבאים, לא תיטמא, גם אם יצא דם מרחמה.
- בפועל ראיית הדם נמשכת שבועות אחדים, שהם ממילא יותר משבעת הימים או ארבעה עשר הימים הנ"ל. כשהיולדת מפסיקה לראות דם, עליה להיטהר באמצעות ספירת שבעה ימים נקיים מראיית דם וטבילה. כמו כן, כיום מתייחסים לכל דם מהרחם, גם אם הופיע בשלושים ושלושה ימים הנ"ל, או שישים ושישה ימים הנ"ל, כדם רגיל שמטמא, והאישה צריכה לספור אחריו שבעה נקיים ולהיטהר.
