צריכים לדבר. רוצים לדבר.

תפילה. חלק א

נצטווינו לעבדו יתעלה.

ונכפל הציווי הזה כמה פעמים ואמר:

"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם"

שמות כג, כה

ואמר

"וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ"

דברים יג,ה

ואמר

"וְאֹתוֹ תַעֲבֹד"

דברים ו, יג

ואמר

"וּלְעָבְדוֹ"

דברים יא, יג

ולשון המדרש:

"ולעבדו – זו תפלה".

מצוות עשה ה

"אנחנו צריכים לדבר…"

מי שהמילים האלה לא מריצות לו בראש תסריטי "אימה", שיקום. בדרך כלל זה מגיע מהכיוון הנשי. היא זאת שמכריזה ש"אנחנו צריכים לדבר". אנחנו? לדבר? אבל על מה? ובעיקר – למה?! המילים, הצלילים, הטענות והמענות – כל מה שעלול לצוף ב"דיבור" הזה ולהיות מוטח בנו, כבר מתרוצץ לנו בראש. אם "אנחנו צריכים לדבר" כנראה שמשהו לא בסדר, וגם אם עד עכשיו הצלחנו להתעלם, כנראה שלא עוד…

השנים והשגרה גורמים גם למערכות היחסים הקרובות ביותר שלנו להיעשות ענייניות וקורקטיות. הרבה יותר נוח לקבוע מי יאסוף את הילד מהגן, מאשר לגלות לך שנפגעתי ממה שאמרת לי אתמול בערב. הרבה יותר קל לקטר על זה שאמא שלך באה לחג, מלומר לך שנורא התרגשתי כשקפצת אליי לעבודה סתם כך באמצע היום.

אז כן, "אנחנו צריכים לדבר", ואנחנו צריכים לדאוג שהדיבור יהיה יומיומי, ושיהיה פתוח ואמיץ, דיבור שיש בו רגש וכנות. אנחנו צריכים לדבר על האהבה ועל האכזבה, על הציפיות ועל הפגיעות, אנחנו צריכים לדעת לבקש ואנחנו צריכים לדעת להודות.

פגשנו מצוות שנוגעות לאמונות, למחשבות ולרגשות שלנו. נפגוש בהמשך מצוות רבות שנוגעות למעשים. בין זה לזה עומדת מצוות התפילה, החובה "לדבר על זה". התפילה מחברת את הקצוות – יוצקת את האמונות והרגשות אל מלים של ממש, אל מפגש קרוב ואינטימי. כפי שמציין הרמב"ם, המקור בתורה לחובת התפילה הוא הפסוקים שמציינים את החובה לעבוד את א־להים. כלומר – המשמעות הבסיסית ביותר של עבודת א־להים היא הפנייה אליו בתפילה. הפנייה הזאת, שמכנים חז"ל "עבודה שבלב" , מעניקה לחלוחית חיים למעשים מצד אחד, ולתובנות המופשטות מצד אחר.

אמנם התורה עצמה לא קבעה נוסח קבוע לתפילה, אך היא קובעת מהם "הרכיבים" הנדרשים: התפילה צריכה לפתוח בשבח לא־להים, ואף לסיים בשבח, ובין שני פרקי השבח הללו באות הבקשות השונות. מלשונו של הרמב"ם בספר "משנה תורה" נראה שהשבח הראשון הוא שבח כללי על גדולתו של א־להים, ואילו השבח שבסוף התפילה הוא שבח של הודאה והכרת הטוב על מה שזכינו לו בעצמנו מאת א־להים.

בתבנית הזאת יש חכמה עמוקה. הבסיס הוא ההכרה בגדלו של א־להים, בכך שהוא "הכתובת הנכונה" לפנות אליה, מפני שבכוחו למלא את בקשותינו. בנוסף, הקדמת השבח מעידה שאיננו רק "צריכים" את א־להים כדי ש"יסתום לנו את החורים" בחיים; אנחנו רואים את מעלותיו ואת טובו (לפחות מעט מהם…), ולכן פונים אליו, מתוך רצון בקשר ובחיבור.

על גבי השבח באה הבקשה. זאת נועדה כמובן לשם מילוי צרכינו, אבל בהחלט לא רק לשם כך. הבקשה מעצימה את תחושת ההזדקקות שלנו לא־להים ואת ההכרה שחיינו נתונים בידו ומוענקים לנו ממנו. תחושת החסר וההזדקקות יוצרת קשר קרוב ואינטימי, וזה בעצמו אחד מתפקידי התפילה הגדולים.

איננו מסיימים בבקשה, אלא חותמים בהודאה על הטוב שזכינו לו עד כה. גם אם ישנם דברים שמכאיבים בחסרונם אנחנו יודעים שהמסגרת הכללית היא של טוב שמורעף עלינו ממרומים.

כל תפילה כוללת, אם כן, את שני היסודות של כל קשר קרוב – הכרת הטוב והזדקקות.

אנחנו דור שלא מפסיק לדבר – פנים אל פנים, בטלפון, מיילים, ווטסאפ, פייסבוק ומה לא? רק שמרוב תקשורת, קשה לנו להיות קשורים. אנחנו מוצפים בהפרעות והסחות דעת. התפילה מזמינה אותנו להתפנות לשיחה קרובה עם הקרוב לנו מכל.

שורש המילה 'תפילה' הוא פ.ל.ל שמשמעותו היא תקווה וייחול, כמו בדברי יעקב אבינו ליוסף: "ראֹה פניך לא פיללתי" (בראשית מח יא) . היו שהוסיפו גם את משמעות ה"פלילים" – המשפט – שכן בתפילה אדם כביכול "תובע" מא־להים לנהוג בדרך שונה מזאת שבה הוא נוהג, ומנגד נשפט גם הוא אם הוא ראוי למילוי בקשתו. כשלאה יולדת את נפתלי היא אומרת "נפתולי א־להים נפתלתי" (בראשית ל ח), והמפרשים מסבירים שהנפתולים משמעותם עיקשות ואף דבקות וחיבור (כמו חוטי הפתיל הנפתלים זה בזה). גם שני עניינים אלה כלולים בתפילה.

איך זה עובד?

• לפי הרמב"ם חייב אדם להתפלל בכל יום, ואילו פוסקים אחרים סוברים שמהתורה חובת התפילה חלה רק בעת צרה, וחכמים הם שקבעו חובת תפילה יומית.
• התפילה צריכה לפתוח בשבח, להמשיך בבקשות וצרכים ולסיים בשבח והודאה.