מבוא לעבודת הקרבנות
חלק א
הפנייה לא־להים והקשר אתו הם עניינים טבעיים, שמאפיינים כל חברה אנושית לאורך רוב רובה של ההיסטוריה. התקופה שבה אנחנו חיים, שונה ויוצאת דופן מבחינה זאת. את הנטייה הטבעית להאמין בא־להים תיאר בצורה מושחזת ומשעשעת נתן אלתרמן בשירו "הקלריקל הקטן". אלתרמן מספר על זוג הורים שחרדו לגלות כיצד ילדם הקטן תוהה על טבע העולם ומקורו, וניסו להשקיט את סקרנותו במיטב המדע העדכני. כששאל הילד מפורשות אם יש א־להים, היה צריך הסבא הזקן והדתי להישבע שהוא לא אחראי לכישלון החינוכי, שכן הקפיד תמיד להתפלל בצריף סגור, הרחק מעיני הילד… רצו ההורים להגן על ילדם מהשפעות דתיות פרימיטיביות, אך הסביר להם מכר נבון, שלשם כך יצטרכו להסתיר מעיניו את השמים והארץ… חוץ מזה, הסביר האיש להורים המודאגים, אין ממה לחשוש; הרי גם הם שאלו על א־להים בילדותם, והנה גדלו אפיקורסים, ברוך ה'…
וכמו שהקשר לא־להים הוא חלק מהטבע האנושי מאז ומעולם, כך גם ההקרבה אליו, וגם הקרבן הוא מושג שמאפיין את כל הדתות והתרבויות האנושיות לאורך רוב ההיסטוריה.
רק שבניגוד לאמונה בא־להים, קרבנות הם עניין שרחוק מאתנו הרבה יותר, ושמעורר בנו הרבה מאוד שאלות.
האמת היא שניסיון להבין את משמעות ההקרבה במשבצת ההיסטורית שבה אנחנו נמצאים דומה לניסיון להסביר לחייזר מה יש בחיבוק. אפשר כמובן לתאר בפניו את הפרשת ההורמונים שכרוכה בפעולת החיבוק, את ההשפעות המוחיות של ההורמונים הללו וכו' וכו', רק שרובוט שיודע לדקלם הסברים מדעיים על חיבוק, איננו יודע דבר וחצי דבר על חיבוק, ואילו תינוק בן יומו שעטוף בחום ואהבה על־ידי אמו, יודע היטב מהו חיבוק.
אין לנו בית מקדש ונוכחותו של א־להים רחוקה ומופשטת בעבורנו, ולדבר על קרבנות במצב הזה זה עניין דל וחסר מאוד. מין ניסיון ללמוד שחייה בהתכתבות. עבודת הקרבנות כרוכה באש בוערת, אש ממשית על המזבח, ואש הלב היוקד, ואת השלהבות הללו קשה לנו לחוש.
ובכל זאת, מתוך הכרה שנוכל להשיג רק מעט מהערך האמתי של הקרבנות, מוטל עלינו בכל זאת להבין ובעיקר לחוש את מה שבאפשרותנו.
הקרבת קרבנות מתקשרת אצלנו לצורך לרצות אל זועם. אנחנו מגישים לו מנחה כדי לפייס את דעתו ולשכנע אותו להוריד לנו גשם, לברך את תבואת השדות, להציל אותנו ממגפה או לזכות אותנו בפרי בטן. תפיסה שכזאת לגבי אופי הקרבן היא גסה מאוד, ואם כך מצטיירים הדברים בעינינו, מוצדק מאוד הריחוק שאנחנו מרגישים מכל זה.
בעולם האלילי מאופיינים האלים בתכונות אנושיות רבות, והם אכן זקוקים למתנת האדם, ומנגד מועדים לכעוס ולהמיט אסונות טבע שונים. עם אלים שכאלו מתנהלת מערכת יחסים פרגמטית מאוד, כזאת שסובבת סביב "תן וקח". אנחנו נאלצים לוותר ולהקריב כדי למלא את האינטרסים האליליים, ומקווים שתמורת זאת יסכים האל למלא את האינטרסים שלנו.
היהדות, לעומת זאת, מדגישה מאוד את שלמותו המוחלטת של א־להים. א־להים אינסופי ושלם בוודאי איננו זקוק למתנות מאתנו. מה אם כן ערך הקרבנות? בראש ובראשונה – ביטוי של קרבה ושותפות. למרבה הצער המילה "קרבן" הפכה בשפה המודרנית למין מילה נרדפת לוויתור כואב. זה נכון שקרבנות קשורים לא פעם בוויתור עמוק ובנכונות למסור לא־להים את היקר לנו, אבל אנחנו חייבים לזכור שהמסירה וההתמסרות נעשות מתוך אינטימיות גדולה. הן בשום אופן אינן "תשלום", ואינן אמצעי כדי לגייס את המשאבים הא־להיים לטובתנו. הקרבה שבמעשה ההקרבה היא התכלית העיקרית שלה, ושפע הטוב שאנחנו זוכים לו על־ידי הקרבן הוא תוצאת ממילא שנולדת מתוך האהבה והחיבור לא־להים.
ביחס שבין הצדדים השונים – הקרבה וההקרבה – נמשיך ונעסוק מחר.
המדרש אומר שבכל ציוויי התורה על הקרבנות מוזכר שם אחד ויחיד משמותיו וכינוייו הרבים של א־להים, והוא שמו המפורש. הנכונות להקריב ולהתקרב, לוותר ולהתמסר, היא הקשר האינטימי ביותר, ולכן גם היא מגלה לנו את פניו ה"אישיות" ביותר של א־להים.
