קִרבה, לא רק הקרבה

מבוא לעבודת הקרבנות. חלק א.

הפנייה לא־להים והקשר אתו הם עניינים טבעיים, שמאפיינים כל חברה אנושית לאורך רוב רובה של ההיסטוריה. התקופה שבה אנחנו חיים, שונה ויוצאת דופן מבחינה זאת. את הנטייה הטבעית להאמין בא־להים תיאר בצורה מושחזת ומשעשעת נתן אלתרמן בשירו "הקלריקל הקטן". אלתרמן מספר על זוג הורים שחרדו לגלות כיצד ילדם הקטן תוהה על טבע העולם ומקורו, וניסו להשקיט את סקרנותו במיטב המדע העדכני. כששאל הילד מפורשות אם יש א־להים, היה צריך הסבא הזקן והדתי להישבע שהוא לא אחראי לכישלון החינוכי, שכן הקפיד תמיד להתפלל בצריף סגור, הרחק מעיני הילד… רצו ההורים להגן על ילדם מהשפעות דתיות פרימיטיביות, אך הסביר להם מכר נבון, שלשם כך יצטרכו להסתיר מעיניו את השמים והארץ… חוץ מזה, הסביר האיש להורים המודאגים, אין ממה לחשוש; הרי גם הם שאלו על אלוקים בילדותם, והנה גדלו אפיקורסים, ברוך ה'…

וכמו שהקשר לא־להים הוא חלק מהטבע האנושי מאז ומעולם, כך גם ההקרבה אליו, וגם הקרבן הוא מושג שמאפיין את כל הדתות והתרבויות האנושיות לאורך רוב ההיסטוריה.

רק שבניגוד לאמונה בא־להים, קרבנות הם עניין שרחוק מאתנו הרבה יותר, ושמעורר בנו הרבה מאוד שאלות.

האמת היא שניסיון להבין את משמעות ההקרבה במשבצת ההיסטורית שבה אנחנו נמצאים, ניסיון כזה דומה לניסיון להסביר לחייזר מה יש בחיבוק. אפשר כמובן לתאר בפניו את הפרשת ההורמונים שכרוכה בפעולת החיבוק, את ההשפעות המוחיות של ההורמונים הללו וכו' וכו', רק שרובוט שיודע לדקלם הסברים מדעיים על חיבוק, איננו יודע דבר וחצי דבר על חיבוק, ואילו תינוק בן יומו שעטוף בחום ואהבה על־ידי אמו, יודע היטב מהו חיבוק.

אין לנו בית מקדש ונוכחותו של א־להים רחוקה ומופשטת בעבורנו, ולדבר על קרבנות במצב הזה זה עניין דל וחסר מאוד. מין ניסיון ללמוד שחייה בהתכתבות. עבודת הקרבנות כרוכה באש בוערת, אש ממשית על המזבח, ואש הלב היוקד, ואת השלהבות הללו קשה לנו לחוש.

ובכל זאת, מתוך הכרה שנוכל להשיג רק מעט מהערך האמתי של הקרבנות, מוטל עלינו בכל זאת להבין ובעיקר לחוש את מה שבאפשרותנו.

הקרבת קרבנות מתקשרת אצלנו לצורך לפייס אל זועם. אנחנו מגישים לו מנחה כדי לפייס את דעתו ולשכנע אותו להוריד לנו גשם, לברך את תבואת השדות, להציל אותנו ממגפה או לזכות אותנו בפרי בטן. תפיסה שכזאת לגבי אופי הקרבן היא גסה מאוד, ואם כך מצטיירים הדברים בעינינו, מוצדק מאוד הריחוק שאנחנו מרגישים מכל זה.

בעולם האלילי מאופיינים האלים בתכונות אנושיות רבות, והם אכן זקוקים למתנת האדם, ומנגד מועדים לכעוס ולהמיט אסונות טבע שונים. עם אלים שכאלו מתנהלת מערכת יחסים פרגמטית מאוד, כזאת שסובבת סביב "תן וקח". אנחנו נאלצים לוותר ולהקריב כדי למלא את האינטרסים האליליים, ומקווים שתמורת זאת יסכים האל למלא את האינטרסים שלנו.

היהדות, לעומת זאת, מדגישה מאוד את שלמותו המוחלטת של א־להים. א־להים אינסופי ושלם בוודאי איננו זקוק למתנות מאתנו. מה אם כן ערך הקרבנות? בראש ובראשונה – ביטוי של קרבה ושותפות. למרבה הצער המילה "קרבן" הפכה בשפה המודרנית למין מילה נרדפת לוויתור כואב. זה נכון שקרבנות קשורים לא פעם בוויתור עמוק ובנכונות למסור לא־להים את היקר לנו, אבל אנחנו חייבים לזכור שהמסירה וההתמסרות נעשות מתוך אינטימיות גדולה. הן בשום אופן אינן "תשלום", ואינן אמצעי כדי לגייס את המשאבים הא־להיים לטובתנו. הקרבה שבמעשה ההקרבה היא התכלית העיקרית שלה, ושפע הטוב שאנחנו זוכים לו על־ידי הקרבן הוא תוצאת ממילא שנולדת מתוך האהבה והחיבור לא־להים.

ביחס שבין הצדדים השונים – הקרבה וההקרבה – נמשיך ונעסוק מחר.

אומר המדרש שבכל ציוויי התורה על הקרבנות מוזכר שם אחד ויחיד משמותיו וכינוייו הרבים של א־להים, והוא שמו המפורש. הנכונות להקריב ולהתקרב, לוותר ולהתמסר, היא הקשר האינטימי ביותר, ולכן גם היא מגלה לנו את פניו ה"אישיות" ביותר של א־להים

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק.

ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, – ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, – ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו". (אגרות ראיה ד, עמוד כד).

למעשה, גם גיורת אסורה בנישואין עם כהן. הרב סולובייצ'יק מתאר סיפור קורע לב – אישה גויה שסיפור רומנטי נרקם בינה לבין אדם יהודי. היא הלכה והתקרבה ליהדות ואף התגיירה, ואט אט משכה גם את הבחור אחריה אל יהדותו שזנח. במסגרת חזרתו לשורשיו ביקר הבחור בקברי אבותיו, וראה עליהם סמל מיוחד של ידיים בתנוחה מסוימת. כשבירר את משמעות הדבר הבין שהוא כהן, ולא יוכל להתחתן עם האישה שהוא אוהב. הסיפור אכן קורע לב, אומר הרב סולובייצ'יק, והוא דוגמה למקרים שבהם אנחנו כופפים את ראשנו בפני אמת א־להית, שגדולה מאתנו.

נצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (תצוה כח ב) ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות (שם כט ח). ואלו הן בגדי כהונה שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט. וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים. ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמר סנהדרין (פג א) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא זה כתוב בבאור. אבל בא כתוב (שם י) וחגרת אותם אבנט וכו' והיתה להם כהונה לחקת עולם ובא בפירוש (שם ב) בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהם אבל בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים. והנה נבאר (ל"ת עד) כי זר ששמש במיתה. ואמרו בספרא (ס"פ צו) וישם עליו את החשן פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות למדה לשירות יום יום ולשירות יום הכיפורים בכל יום משמש בבגדי זהב ויום הכיפורים בבגדי לבן.

וכבר בארו בספרא (אח"מ פ"ח) שלבישת בגדים אלו מצות עשה והוא אמרם ומנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך תלמוד לומר [אח"מ יו לד] ויעש כאשר צוה י"י את משה. כלומר בגדים אלו. ואף על פי שהם בתכלית היופי שהם מזהב ושוהם וישפה וזולתם מן האבנים היפות לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה האל למשה לבד והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בפרק שני מזבחים (יז ב – יט א) ובמקומות מכפורים וסוכה (ה א, נא א):

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה לג

לאחד עשר בשמי הקטורת היו מוסיפים עשב שכונה 'מעלה עשן' שכן על־ידו היתמרה הקטורת בצורה זקופה כלפי מעלה. הכנת תערובת הקטורת והוספת ה'מעלה עשן' היו סוד מקצועי שנשמר על־ידי משפחת בית אבטינס, מכיני הקטורת במקדש, אשר סירבו ללמדו לאחרים. פעם אחת הביאו חכמים מומחים לקטורת מאלכסנדריה שבמצרים

(אולי לסיפור השבת)

—

כמה טוב שבאת הביתה! ואיך יודעים

מדור צד – בקרב המקובלים, ההולכים אחרי תורת האר"י, יש מנהג בשבת שהצדיק בוצע על שתים עשרה חלות, זכר ללחם הפנים (יעשה ששה זוגות של שנים. ארבעת האמצעים הם כנגד שם הויה, שני העליונים נגד אות יו"ד ואות וא"ו, שני הזוגות התחתונים נגד שתי ה"א בשם ה). שתי האותיות העליונות הן זכרות ושתי התחתיות הן נקבות. באמצע שם הויה. כך מפורש בדברי האר"י בשער הכונות.

ביום הכיפורים הקטורת לפניי ולפנים

מדור צד – על הסוד המקצועי / ריח עד יריחו

מגיד שבחו – שלא שינה – ר' לוי יצחק מברדיטשב, אולי כסיפור לסוף השבוע

—