נטע רבעי ואיסור ערלה
הוזהרנו מלאכול את הערלה,
והוא אומרו:
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.
ויקרא יט, כג
נצטווינו שיהא נטע רבעי כולו קודש,
והוא אומרו:
וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'.
ויקרא יט, כד
ודינו: שיעלה לירושלים ויאכלוהו בעליו שם כמו מעשר שני, ואין לכוהנים בו כלום.
מצוות עשה קיט; לא תעשה קצב
"קח אותו לאט את הזמן", שר גידי גוב את מילותיו של אהוד מנור, "העולם עוד יחכה בחוץ". כשהיינו ילדים לא הייתה לנו סבלנות לחכות שנהיה "גדולים". מה היה מכעיס יותר מלשמוע "כשתגדל, תבין", או "כשתגדל, גם לך יהיה מותר"? רצינו להיות חלק מחברת הגדולים, רצינו לקחת חלק בשיחות שלהם, להיות שותפים לסודות ולהסתודדויות שלהם, רצינו שיהיה מותר לנו מה שמותר להם.
אבל הנה התבגרנו ואנחנו מסתכלים אחורה בגעגועים אל הילדות…
לכל שלב בחיים קצב משלו, ולכל פרק ותקופה נדרשים תהליכים ייחודיים שאי אפשר לדחוק בהם. בבגרות אנחנו עסוקים במידה רבה בתפוקה ויצרנות – אנחנו עובדים, מקימים משפחה ומביאים ילדים לעולם. ואילו תקופת הילדות, ובייחוד המוקדמת, היא תקופה שבה החיים נועדו לשם החיים ולא למען שום "פרי" או תוצרת חיצוניים. הילדות צריכה להיות מלאת שמחה וסיפוק מתוך עצם הקיום, מתוך המשחק והשעשוע, ולא מתוך חיפוש תכלית, לא מתוך למידה ממקורות חיצוניים וזרים ולא מתוך עשייה שנועדה לספק תוצרים.
מנהג נפוץ בעם ישראל הוא לתת לשערות ראשו של ילד בשלוש שנותיו הראשונות לגדול פרע ללא תספורת, ולחגוג את הגעתו לגיל שלוש בגזירת השיער בטקס ה"חלאקה". בשלוש השנים הראשונות אנחנו נותנים לכוחות החיים לפרוץ בלי לעכב אותם, בלי לעצב אותם, בלי לקצץ אותם, ובלי להתאים אותם לנורמות ולמה שנחשב ומקובל כ"יפה". עוד יגיע הזמן להבחין בין אסור למותר, יגיע הזמן ללמוד שלא כל דבר שמתחשק הוא גם ראוי או לגיטימי, אבל כרגע, בשנות הינקות הראשונות, צריך לתת לכוחות החיים להתגלות כמעט ללא מעצור. הילדות מלמדת אותנו לחיות את הכאן והעכשיו.
וכמו האדם, כך עץ השדה – בשלוש שנות צמיחתו הראשונות אוסרת עלינו התורה לאכול מפירותיו. שלוש שנים חי העץ חיים שלא נועדו רק לשם הפירות המתוקים שבסוף, אלא גם לשם התהליכים שבדרך, לשם החיים עצמם, על כל מה שנכלל בהם.
הפירות שנותן העץ בשנתו הרביעית הם פירות מיוחדים, שיש בהם קדושה. הם מותרים באכילה, אך רק בירושלים. זוהי המצווה המכונה "נטע רבעי" (= נטיעת השנה הרביעית). בשנים הבאות מותרים פירות העץ ללא הגבלה.
חלק מגדולי ישראל שעסק במצוות ערלה הסביר שהיא סוג של הקדמה המשרתת את מצוות נטע רבעי. לדבריו ראוי להקדיש לא־להים מהפירות הראשונים שאנחנו זוכים להם, אך מכיוון בשנים הראשונות פירות העץ עדיין דלים, אנחנו ממתינים שלוש שנים, ומגישים לא־להים מפירות השנה הרביעית. גדולי ישראל אחרים מציינים שפירות הערלה רעים ומזיקים רוחנית. ערלת העץ נקשרת בדברים שלהם לערלת הבשר, ושתיהן מוסברות כמשהו שאוטם מהאור הא־להי להתגלות.
ההסברים האלה אינם סותרים לדברים שהצענו. בילדות יש אכן משהו פראי, שמצריך עיבוד ושלא ניתן "לעכל" אותו כמו שהוא. ילדים עשויים להיות מרוכזים מאוד בעצמם, אטומים לצרכי סביבתם. בעולם בשל ובוגר אכן מדובר בפגם עמוק, אבל בתחילת הדרך, דווקא כך צריך להיות.
ב"הפוך על הפוך", דווקא כשאנחנו חיים את ההווה, כשאנחנו נותנים לכל פרק חיים להתנהל בקצב שלו, בלי להיות מוטרדים מהעתיד לבוא, דווקא אז אנחנו מסוגלים להשקיע השקעה שתיתן פירות לאחר שנים ארוכות, ולא להיות מוטרדים מהצורך לראות תוצאות מיידיות. ואילו כשאנחנו בהולים לראות רווחים קצרי מועד, אנחנו מפסידים לעתים את הכל.
איך זה עובד?
- בשלוש שנותיו הראשונות של עץ, פירותיו הם פירות ערלה, אין לאכול מהם וגם אין ליהנות מהם בדרכים שאינן אכילה, כגון הבערה, שימוש בשמן שלהם, צביעה וכדומה. גם לבעלי החיים שברשותו של אדם אסור לתת אוכל מפירות ערלה.
- שלוש שנים אלה אינן נספרות כשלוש שנים מלאות מיום נטיעת העץ. הספירה תלויה בתאריך נטיעת העץ ביחס לראש השנה, ובתאריך שבו לאחר שלוש שנים החלו להיווצר הפירות ביחס לט"ו בשבט. לכן בנוגע לכל עץ יש לשאול רב הבקי בהלכות אלו.
- עץ שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר – מונים שוב שלוש שנות ערלה לפירותיו, אלא אם כן הוא הועבר עם גוש אדמה גדול, שהעץ היה יכול לגדול בו.
- מצוות ערלה נוהגת הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, אלא שלגבי ארץ ישראל המצווה מפורשת בפסוק, ואילו החובה להקפיד על מצוות הערלה גם בחוץ לארץ היא מסורת שעברה בעל פה מדור לדור מאז קיבל אותה משה בהר סיני.
- פירות ארץ־ישראל בשנה הרביעית משנות העץ נקראים 'נטע רבעי' ויש לעלות אתם לירושלים ולאכול אותם שם בטהרה. ניתן גם לפדות את הפירות בכסף, לעלות אתו לירושלים, ולקנות בו מאכלים אחרים שייאכלו בטהרה.
- כיום, כשאיננו מקפידים על דיני טומאה וטהרה, לא ניתן לאכול את פירות נטע הרבעי בירושלים, ולכן, פודים אותם על מטבע ומאבדים אותו.
כבר המדרש מצביע על קשר בין שלוש שנותיו הראשונות של עץ, לשנות ינקותו של ילד: "'ונטעתם, וערלתם" – הכתוב מדבר בתינוק, 'שלוש שנים יהיה לכם ערלים' שאינו יכול להשיח ולא לדבר, 'ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש', שאביו מקדישו לתורה".
סיפור בעקבות הלימוד השבועי | טבילה במקווה
בערב שבת באחת השנים ישב רבי נפתלי מרופשיץ בחדרו וקיבל את הקהל הרב שהמתין מחוץ לדלת. האחד ביקש עזרה להשיא את בתו, אחר שאל ברכה לרפואה שלמה, והשלישי סיפר במר לבו שכבר עשור מאז חתונתו ועדיין לא זכו הוא ואשתו לזרע של קיימא. הרבי הקשיב בסבלנות ובמבט חומל, והשיב בליטוף יד חמה, במילה מנחמת, בעצה טובה, ותמיד גם בברכה ובתפילה מעומק הלב.
השעות עברו, השבת התקרבה והלכה, ורבים עדיין המתינו להיכנס. בכל יום שישי הקפיד רבי נפתלי לטבול במקווה כדי לקבל את פני השבת בקדושה ובטהרה, אך הפעם נראה שלשם כך יצטרך להפסיק את קבלת הקהל הרב.
יצא רבי נפתלי מהבית וראה שרבים רבים עומדים ומצפים לפגוש אותו. אמר הרבי "הרי הפסוק אומר 'מקווה ישראל ה", ואם כך, גם עם ישראל יכול לטהר כמו מקווה". נעמד רבי נפתלי על כיסא בין האנשים הרבים, קפץ אל תוך הקהל, והיטהר בכך…
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
טומאת מת ופרה אדומה | אילו חלקים ביהדות אנחנו מקיימים אפילו שאינם מובנים לנו? מה מעוררת בנו הנאמנות הזאת, שאינה תלויה בהבנה והזדהות?
תשלום חמישית נוספת על מעילה בקודשים | האם אנחנו יכולים להיזכר בדוגמה למקרה שבו נתנו או עשינו יותר מהיכולת הטבעית שלנו? מה היו ההשלכות של הדבר?
נטע רבעי ואיסור ערלה | היכן אנחנו מאיצים בתהליכים שאנחנו או אחרים עוברים, וצריכים להיות סבלניים ומתונים יותר? מה נרוויח אם נקבל את הזמן הממושך שדורש הקצב הטבעי?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
למדנו בעבר על ההבדל בין סוגי מצוות שונים – עדוֹת, משפטים וחוקים. החוקים הם המצוות שטעמן אינו מובן בשכל אנושי. אך דווקא אלה, שלכאורה קשה להזדהות אתן ולקיים אותן מתוך חיבור פנימי, הן שמבטאות את המעלה הגדולה שלנו במובנים רבים. ה'שפת אמת' מסביר שהחוקים הם מה שחקוק בנשמה שלנו, עמוק יותר מכל הסבר ונימוק. הטעמים וההסברים עשויים להשתנות, אבל החוקים מבטאים תוכן נצחי שלא תלוי בדבר, והם גם אלה שמעידים על הקשר העצמי שלנו לתורה ולא־להים. בהקשר לכך מסביר השפת אמת, שאפר הפרה האדומה מבטא את כבדותו של העפר, אך כמו שאומר הפסוק "והארץ לעולם עומדת" (קוהלת א, ד) – חוסר התנועה שייך אל הנצחיות.
