ציצית

ציוונו לעשות ציצית, והוא אומרו יתעלה:

"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"

במדבר טו לח, לט

עשה יד

 

הבגד עושה את האדם. עושה אותו בעיני אחרים ועושה אותו בעיני עצמו. אנחנו משקיעים אנרגיות עצומות – כספיות ונפשיות – בבגדים, מפני שהם ה"פרונט" שלנו, השדר הראשון והבולט ביותר כלפי הסביבה, והרבה מאוד מהדימוי שלנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים תלוי ב"לוּק" שלנו.

רוב ההיסטוריה כך המצב. למעשה, הזמן היחיד שבו הבגד לא היה דומיננטי כל־כך נמשך כמה שעות בלבד, בזמן שלפני חטא האדם הראשון, השעות שבהן הסתובבו אדם וחווה עירומים מבלי להתבייש. החטא היה החטאה, זרות וניכור של אדם מעצמו, וממילא גם של אדם מזולתו. מיד אחרי החטא התכסו אדם וחווה בחגורות עלי תאנה, ובהמשך הכין להם א־להים כותנות עור. מאז ועד היום כנות גמורה איננה בנמצא. יש פער בין פנים וחוץ, ואנחנו זקוקים לבגדים בוגדים, למעילים מועלים וללבושים מכסי בושה כדי להסתיר ולכסות. הבגד הוא התיקון הראשוני ביותר לחטא הקדום והשורשי של האנושות. איננו אמורים לשאוף לתיקון החטא על־ידי השלת הלבוש והבושה. ניסיון כזה לחזור לטבעיות בראשיתית הוא אשליה ונפילה באותו חטא עצמו של תדמית מזויפת. במצב שאחר החטא, מה שנדרש מאתנו הוא להיות מודעים לפער בין הגלוי לנסתר, ולהזכיר לעצמנו שהחוץ עלול לתעתע.

הציצית היא תזכורת שכזאת.

פירוש המילה 'ציצית' הוא קווצת שערות או חוטים. הציצית היא קבוצת פתילים הקשורים בקצה הבגד, ואמרו חכמים שקשרי הציצית הם כדוגמת קשר שעושה אדם בבגד כדי לא לשכוח עניין חשוב, אולי קצת מעיןלהעברת השעון מיד ימין ליד שמאל. פתיל התכלת השלוב בפתילי הלבן של הציצית מזכיר את השמים שמעלינו, את השמימיות, את הכנות, מזכיר לנו שלא ללכת שולל אחרי ה"לוּק", לא להתפתות לבגידת הבגד.

אדם וחווה חטאו ואכלו מפרי עץ הדעת מפני שכפי שמתארת התורה, הוא היה 'תאווה לעיניים'. ראיית הציצית ופתיל התכלת שבה, מזכירה לנו כמה מראה העין מתעתע – "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר טו, לט). הציצית מזכירה לנו שמאחורי הבגדים וההופעה החיצונית מסתתרת נשמה – הנשמה שלנו והנשמה של זולתנו. רש"י מסביר שלשון 'ציצית' רומזת גם ל'הצצה'. הציצית מאפשרת לנו להציץ לאותם מחוזות שמימיים שבנו, והיא מזכירה לנו גם שיש מי שמציץ ומשגיח עלינו.

כפי שפתחנו – אולי יותר ממה שהבגד עושה אותנו בעיני אחרים, הוא עושה אותנו בעיני עצמנו. פרופ' דן אריאלי חקר ומצא שאנשים שחשבו שהם לובשים מותגי יוקרה מזויפים (על אף שהיה מדובר במותגים אותנטיים) נטו לרמות הרבה יותר מאנשים שלבשו את אותם מותגים וידעו שמדובר בפריט אמתי (דן אריאלי, "האמת על באמת", הוצאת דביר). כלומר, גם במקום שבו ברור לנו שהסביבה איננה יכולה להבחין בטיב הבגדים שלנו, מה שאנחנו יודעים עליהם בינינו ובין עצמנו, משפיע עלינו מאוד. לכן התזכורת הקשורה בבגדים, נועדה בראש ובראשונה למעננו. כשאנחנו לובשים בגדים, שפעמים רבות  נועדו להיות סוג של "שואו" בפני אחרים, אנחנו מביטים בציצית וזוכרים לא להתבלבל, זוכרים להבחין בין עיקר ותפל.

מספרים על אדם שהתעניין ביהדות, והתייעץ על כך עם הרב צבי יהודה קוק. הוא אמר שקשה לו לחבוש כיפה, הואיל והוא מרגיש שהיא מייצגת קבוצה מסוימת בלבד. ענה לו הרב שבאמת אין חשיבות רבה כל כך לחבישת הכיפה, אך לעומת זאת ללבישת הטלית עם הציציות יש חשיבות מרובה, שכן היא מצווה מהתורה. כך הסתובב בירושלים באותם הימים יהודי עם ציציות בחוץ אך ללא כיפה על ראשו…

*

הביטוי "כחול־לבן" הוא דרך לומר "תוצרת ישראל". צבעי הכחול והלבן הם צבעי הדגל והם מוכרים כצבעים הלאומיים שלנו – בתרבות, בסמלים שונים, בקישוט אירועים ממלכתיים וכדומה. כל זה, על אף שהשימוש בכחול ולבן איננו מעוגן בשום חוק. מקור צבעים אלה הוא בצבעי התכלת והלבן שבציצית. הסופר מרדכי בן הלל, מתאר את מסיבת יום ההולדת המאה של מונטיפיורי בשנת 1884, "ובה בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו".

  • מצוות הציצית היא החובה לקשור פתילים בצורה מסוימת בבגד שיש לו ארבע כנפות, כלומר, ארבע פינות. מכיוון שלְרוב הבגדים שלנו כיום אין ארבע כנפות, נוהגים ללכת עם בגד מיוחד בעל ארבע כנפות כדי שנוכל לקיים בו את המצווה. הדבר נכון במיוחד בשעת התפילה, שבה מקובל להתעטף בטלית שציציות בארבע כנפותיה.
  • הציצית עשויה ארבעה פתילים, מצמר לרוב, שמשחילים בנקב שבקצה הבגד, כופלים וקושרים, כך שמתקבלים שמונה חוטים תלויים בכל אחד מארבעת קצות הבגד. מלבד קשירת הפתילים גם כורכים ומלפפים אחד מהם על גבי האחרים. כך מתקבל גדיל שחלקו הקרוב לבגד עשוי כריכות וקשרים שמאגדים את שמונת החוטים לאחד, ואילו חלקו האחר של הגדיל הוא חוטים מפורדים. ישנם מנהגים שונים לגבי אופן קשירת הציצית.
  • חלק מהפתילים צריכים להיות צבועים תכלת.
  • ככל הנראה בזמני קדם הופק צבע התכלת המדובר מחילזון ימי, אך בגלל הגלות הארוכה, הריחוק מן הים וקשיים אחרים, כבר לפני שנים רבות לא הצליחו ישראל לקיים את צביעת התכלת, והמסורת נפסקה. כיום, לאור עיון בדברי חז"ל ומחקרים שונים, ישנם הנוהגים שוב לצבוע חלק מהפתילים בתכלת המופקת מן החילזון הימי "ארגמון קהה קוצים".

 

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | לימוד תורה

כשהייתי נער, גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. אבל חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו עליי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט נפגשנו!

שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שמה עמדה מיטתי. דרכי הייתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבי מורי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם… אבי מורי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם: "אין אנו מבינים לא את הסברה של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיה… הראב"ד, החולק על הרמב"ם, צודק".

אני עשיתי אוזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו. לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. אבל רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר. א) הרמב"ם מוקף מתנגדים ו"אויבים" הרוצים לעשות לו רע. ב) המגן היחידי הוא אבא, לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם…

לאט לאט פגה המתיחות. אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות התיישבו, הסוגיה התפרשה, הרמב"ם יצא כמנצח…. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: "אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את ראב"ד, אבא עזר לו, כמה נפלא הוא אבא".

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, "וביקשתם משם"‏, מתוך "איש ההלכה – גלוי ונסתר", ירושלים תש"ם (בשינויי לשון קלים).

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

  • קריאת שמע | מהי קריאת שמע בשבילי? אילו הקשרים, אסוציאציות, רגשות ומחשבות היא מעוררת בי?
  • לימוד תורה | אילו תחומים של לימוד תורה מעניינים אותי ומעוררים את לבי (עיסוק בהלכות, אגדות חכמים, מחשבת ישראל וכו')?
  • תפילין | אילו חפצים שאני נושא עמי בחיי, מזכירים לי את הדברים שחשובים לי?

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

חז"ל אמרו שסך כל מצוות התורה הוא תרי"ג, כלומר 613 (זהו הערך המספרי של 'תרי"ג'). החלוקה היסודית של המצוות היא למצוות 'עשה', ולעומתן מצוות 'לא תעשה', כלומר לחיובים שמוטל עלינו למלא בצורה אקטיבית, לעומת איסורים – מעשים שעלינו להימנע מהם. חכמים אמרו שישנן 248 (רמ"ח) מצוות עשה ו 365 (שס"ה) מצוות לא תעשה. המספר 248 הוא גם מניין אברי האדם שמקובל בידי חז"ל, ו 365 הוא מספר הימים בשנת שמש אחת.

המהר"ל מפראג מסביר שהאיסורים, מצוות ה'לא תעשה', נועדו לשמור מפני פגם ונזק למציאות ולעולם. לכן מספרן הוא כמספר ימי שנת השמש, שמייצגת את עולם הטבע. מצוות ה'עשה' נועדו להוסיף למציאות תוכן רוחני, ועל כן מספרן הוא כמספר אברי האדם, היצור הרוחני, הפועל והעושה בעולם.

דילוג לתוכן