שבת הארץ

שנת השמיטה

נצטווינו להפקיר כל מה שהצמיחה האדמה בשנת השמיטה,
ולהתיר כל צמחי שדותינו לכל.

והוא אומרו יתעלה:

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ,

וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.

שמות כג, י-יא

נצטווינו להשבית עבודת האדמה בשנה שביעית,

ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל.

הוזהרנו מלעבוד את הארץ בשנה שביעית.

הוזהרנו מלקצור מה שהצמיחה האדמה מעצמה בשנה השביעית כדרך שאנו קוצרים כל שנה. והדבר שהצמיחה האדמה, ממה שנזרע בה בשנה הששית, והוא הנקרא 'ספיח' – מותר לאכלו בשנה שביעית, אבל אין מותר לקצרו אלא בשינוי מן הרגיל.

הוזהרנו מלאסוף גם מה שמצמיחים האילנות מן הפירות בשנה שביעית

כדרך שאנו אוספים פירות כל שנה, אלא נעשה בכך שינוי כדי להראות שהוא הפקר.

והוא אומרו יתעלה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם,

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה',

שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר,

שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה,

לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

ויקרא כה, א-ז

מצוות עשה קלד, קלה; לא תעשה רכ-רכג

אם נרצה נוכל לנדוד לארבעת קצוות תבל. נוכל גם להגביה טוס למרומים, ואפילו לצלול למעמקי הים. ומה מלבד ארבע הרוחות, מעלה ומטה? יש כיוון אחד נוסף, שביעי במספר: פנימה, אל עצמנו… היום השביעי בכל שבוע, יום השבת, הוא זמן של שביתה מעשייה חיצונית, זמן של התכנסות – אל המשפחה שלנו ואל העולם הפנימי שלנו. גם השנה השביעית בכל שבע שנים, שנה שמכונה 'שנת שמיטה' היא זמן שכזה. פירוש המילה 'שמיטה' הוא עזיבה. בשנה הזאת עוזבים בעלי הגינות והשדות את מלאכתם, ואף מפקירים את פירותיהם לכל מי שירצה לקחת מהם.

הזמן הזה, שבו אנחנו מפנים את המבט פנימה, הוא גם זמן של הפניית המבט השמימה, אחרי שש שנים שבהן הוא היה נתון לארץ. השבת שחלה בכל שבעה ימים מזכירה לנו את מי שברא את העולם בששת ימי בראשית, וכך גם השבת שחלה בכל שבע שנים, מזכירה לנו את אדון הארץ. התורה מזהירה אותנו לא פעם, שלא נתגאה בהצלחות שלנו, ונדע שא־להים הוא מקור כוחנו. ההרפיה מן המלאכות בשבת, וממלאכת האדמה בשבת הארץ, מסייעת בדיוק לכך.

אין סתירה בין הפניית המבט לתוכנו, ובין הפנייתו השמימה. אדרבה, אי אפשר לפגוש את עצמנו מבלי לפגוש את א־להים, ואי אפשר לפגוש את א־להים מבלי לפגוש את עצמנו.

הרב קוק מציין שהשבת שמדי שבוע מעוררת את חיי הרוח של היחיד, ואילו שנת השמיטה מעוררת את חיי הרוח של העם כולו, שכן שנה שלמה של הפסקת העבודה בקרקע, ודאי נוגעת למערכות כלכליות ציבוריות רחבות.

וכך הוא כותב: "היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים – בכל שבת. 'בא שבת, באה מנוחה', מתחילה הנפש להשתחרר מכבליה הקשים… ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות.

"את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה הא־להית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא־להי שלה בכל מלא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא".

הרמב"ם עצמו מציין טעם נוסף למצוות השמיטה, והוא לתת מנוחה לקרקע, כדי שתחדש את כוחה ופוריותה. זה מעורר אותנו לחוש שבארץ הדוממת גנוזים חיים. כל אחד מאתנו בא מעפר, ואל עפר ישוב. עפרהּ של ארץ־ישראל הוא מקור החיים שלנו, והצורך להעניק לה מנוחה מעמיק בנו את ההכרה הזאת.

נוסף על כל זה, אחת ממטרות השמיטה והפקרת הפירות שבשדה היא שיתפרנסו מהם עניים. כך זוכים העניים לרווחה כלכלית מסוימת, אבל עוד יותר מזה – כך מתבטלים במידת מה פערי המעמדות. העשירים בעלי הקרקעות החקלאיות מוותרים למשך שנה אחת על הבעלות שלהם על הפירות והגידולים, ובשנה הזאת נעשה העם כולו שווה ושותף בזכות לאכל מפירות ההפקר. שנת השמיטה משיבה אותנו אל ההכרה באחדות, בשותפות ובשוויון של כולנו. נסיבות החיים, שהביאו אחד להיות עשיר גדול ואת רעהו להיות עני ודל, הן עניין מקרי יחסית, ומתחת לשכבות החיצוניות של כסף ומעמד, כיהודים ובני אדם אנחנו דומים זה לזה.

כך יוצא שהשנה השביעית, שלוקחת אותנו אל התוכן הפנימי של ששת כיווני העולם, היא בעצמה מרובת צדדים וטעמים – רוחניים, סוציאליים ואקולוגיים.

כיום, בחברה מודרנית שאיננה חקלאית, איננו מרגישים את שנת השמיטה כבעבר, אבל ערכיה צריכים ללוות אותנו לא פחות, ואף יותר.

איך זה עובד?

• בכל שנה שביעית חלה שנת שמיטה.
• מהתורה יש להשבית את עבודת הקרקע, ולא לעבוד עבודות מסוימות בשדה ובעץ, וחכמים הוסיפו ואסרו מלאכות אחרות, והתירו רק עבודות אשר הכרחיות לקיום הצמחים כגון השקיה.
• מהתורה מותר לקצור ולאסוף את הירקות או את פירות העץ שגדלו מאליהם, ובתנאי שהדבר נעשה בכמות קטנה ולא בדרך דומה לשנים רגילות. ואולם בגלל אנשים שהיו זורעים בשנת השמיטה באיסור ואומרים שהתבואה צמחה מאליה, אסרו חכמים את איסוף ואכילת התבואה והירקות שגדלו בשמיטה, והתירו את פירות העץ בלבד. הירקות המותרים לאכילה בשמיטה הם כאלה שגדלו בשנה שלפניה, ירקות שיובאו מחוץ לארץ־ישראל, או ירקות שגודלו בדרכים מיוחדות אחרות על־פי הדרכת חכמים.
• בפירות שצמחו בשנת השמיטה בארץ ישראל יש קדושה מיוחדת, יש ערך מיוחד באכילתם, ויש להתייחס אליהם בכבוד מיוחד – אסור לקלקל ולהשחית אותם, לסחור בהם, או לזרוק את שאריותיהם עם שאר האשפה.
• בעלי השדות, הגינות והעצים נדרשים בשנה זאת להפקיר את פירותיהם כך שלמעשה כבר לא יהיו שייכים להם עצמם, וכל אדם יוכל ליטול ולאכול מהם.
• מצוות שמיטת האדמה מתקיימת בארץ ישראל בלבד.

  התורה אומרת מפורשות, שאם ישראל לא יקפידו על מצוות השמיטה, הם יצאו לגלות, כך שהארץ תוכל לשבות. בעקבות זאת אומרים חז"ל שגלות בבל, שנמשכה שבעים שנה, באה בגלל שבעים שמיטות שלא קיימו ישראל בתקופת בית ראשון.

   

  עם חידוש ההתיישבות בארץ, התעורר קושי גדול בשמירת השמיטה, עד כדי סכנה ממשית לקיום היישוב. לקראת שנת השמיטה תרמ"ט (1889) הכריעו גדולי הפוסקים שניתן למכור את הקרקע לגויים, וכך לאפשר את המשך העבודה בה בשנת השמיטה. מאז ועד היום משמש היתר המכירה פתרון הלכתי לשמירת השמיטה בארץ, וגם מוקד לפולמוס הלכתי נוקב.