עבודת הלוויים במקדש
נצטוו הלויים לבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות כמו נעילת השערים ולומר השיר עם הקרבן. והוא אומרו יתעלה ויתברך שמו:
בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי.
דברים י, ח
וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.
במדבר יח, כג
מצוות עשה כג
אם בנו של איש ציבור ממונה אחריו לתפקיד זה לא מריח טוב, הא? ואם גם בנו של הבן ממשיך את המסורת המשפחתית זה כבר ממש לא לעניין, נכון? ומה אם גם כל האחים, הדודים ובני הדודים?…
כשדיברנו על בית המקדש היינו צריכים להתרגל לחשוב על מקום מקודש, דבר שלא ממש מסתדר עם האינטואיציה המערבית שלנו. אז הנה אתגר נוסף להרגלי החשיבה המודרניים שהפנמנו – קבוצת אנשים מקודשת.
כפי שראינו, א־להים האינסופי בוחר להתגלות במקום סופי, וכך יוצר ברית וקשר אוהב אתנו, בני האדם הסופיים להחריד. ובכן, א־להים מתגלה לא רק בממד המקום, אלא גם באמצעות נציגים אנושיים הנושאים את דברו, אשר חלקם הם משפחות אנושיות שלמות שנבחרו לתפקיד.
מבין שבטי ישראל ישנו אחד, שרגישותו הרוחנית עדינה ומיוחדת. זהו שבט לוי.
בעקבות חז"ל מספר הרמב"ם שכבר יעקב אבינו מינה את לוי, בנו, ללמד תורה לשאר אחיו (אמנם התורה עצמה טרם ניתנה באותה תקופה, אך מדובר באמונה בא־להים ובמצוות שהצטווה אברהם כמו ברית המילה).
מעלתו של שבט לוי התבלטה בחטא העגל. כשאחרי ארבעים ימי המתנה למשה, "נשברו" ישראל ועבדו את עגל הזהב, הלוויים לא השתתפו אתם בחטאם, וכשירד משה מן ההר וקרא "מי לה' אליי" מיד "וייאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו), ונענו לקריאתו להעניש את החוטאים.
בזכות כל זה מונו הלווים להיות אנשי הרוח בעם ישראל. לפני שנפטר משה הוא מברך את השבטים, וכשהוא מגיע לשבט לוי הוא מתאר את תפקידו: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). כלומר, בני לוי נועדו להיות מלמדי התורה העיקריים בעם. בנוסף, הופקדה בידם עבודת המקדש. הכוהנים בני אהרון (שגם הם משבט לוי) מקריבים את הקורבנות, מדליקים את המנורה וכו', ואילו שאר הלוויים בזמן המסע במדבר היו אחראים על פירוק המשכן, נשיאתו והרכבתו שנית. במקדש הקבע ישנם שלושה תפקידים ללוויים – שומרים, שוערים ומשוררים. השומרים הם אלה שממלאים את המצווה עליה למדנו אתמול, השוערים אחראים על פתיחת שערי המקדש בתחילת היום ועל נעילתם בלילה, והמשוררים מנגנים ונושאים קולם במזמורי תהילים בזמן הקרבת הקרבנות על המזבח.
למעשה, מתחילה יועדו התפקידים האלה לבכורות, ועד שהוקם המשכן הקריבו הבכורות קרבנות, אבל אחרי שהם השתתפו בחטא העגל, הועבר מהם התפקיד אל הלוויים.
מעלת הלוויים איננה תלויה במעשים שלהם. מדובר על תכונה נשמתית שעושה אותם מיוחדים. גם אם אחד מאנשי השבט מתנהג בצורה שאיננה מתאימה למורה רוחני ולעובד במקדש, זה לא מבטל את הטבע הבסיסי המיוחד שלו. מצד אחר, גם אלה בינינו שאינם לוויים, יכולים לבחור להיות כדוגמתם ולזכות למעלתם. וכך כותב הרמב"ם: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא־להים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכוהנים ללוים (= כיוון שהקדיש אדם זה את חייו לעיסוק ברוח, ידאג א־להים למילוי צרכיו הגשמיים)" (הלכות שמיטה ויובל יג, יג).
מספרים חכמים שכבר כשהיו ישראל משועבדים במצרים, עסקו בני לוי בתורה וברוח, ומפני כך לא הועבדו בפרך. אך ה"פטור" הזה גבה גם מחיר. התורה מספרת על המפקד שערך משה לכל אחד מהשבטים במדבר. במפקד הזה בולט לוי במספר אנשיו המצומצם. אמר על כך הרמב"ן שמפני שלא היו בני לוי חלק מגזירת השעבוד, מפני כך גם לא זכו לברכת "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א יב)…
איך זה עובד?
- מלבד מצוות שמירת המקדש, שלמדנו עליה אתמול, ושמוטלת בעיקר על הלוויים, תפקידי הלוויים הנוספים במקדש הם להיות שוערים ומשוררים.
- השוערים אחראים על פתיחת דלתות המקדש בתחילת היום והגפתם עם רדת הלילה וסיום העבודה במקדש.
- המשוררים שרים בעת הקרבת הקרבנות על המקדש. לפחות שנים עשר לוויים צריכים להיות במקהלת הלוויים, ואפשר שיהיו יותר, ואליהם מצטרפים אחרים (שאינם דווקא לוויים) המנגנים בכלי נגינה (נבלים וחלילים, כינורות, חצוצרות וצלצל).
