מזוזה
ציוונו לעשות מזוזות, והוא אומרו יתעלה:
וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
דברים ו, ט
מצוות עשה טו
"ביתי הוא מבצרי" אומר הפתגם האנגלי המוכר. "להרגיש בבית" פירושו לחוש ביטחון, שלווה ושייכות. המחשבות, הרגשות, המעשים והלבוש שלנו מתחלפים בקצב גבוה, ואילו הבית נותר על כנו. מעבר דירה ממשי מתרחש בדרך כלל לכל היותר פעם בכמה שנים, אך אפילו את הריהוט, התמונה הדהויה על הקיר, או הוואזה המכוערת שקנתה לנו דודה רחל, אנחנו מחליפים לעתים רחוקות הרבה יותר מהקצב התזזיתי של שינויי המחשבות־רגשות־בגדים. הבית הוא מרחב שבתוכו מתנהלים שאר חלקי החיים שלנו. אנחנו יוצאים מהבית ושבים אליו, והוא משמש לנו עוגן ומעין רחם עוטף. מערכות היחסים בבית הן כמובן חלק משמעותי מאוד מאווירת הבית שחופפת עלינו במהלך היום. הרבה יותר קל להשאיר בעבודה מערכת יחסים מתוחה עם הבוס כשאנחנו נכנסים הביתה, מאשר להשאיר בבית מערכת יחסים מתוחה עם בן הזוג כשאנחנו יוצאים לעבודה.
מכל זה מובן שהדרך שבה אנחנו מעצבים את המרחב המקודש הזה, משפיעה עלינו במודע והרבה יותר מזה בלא מודע.
ראינו בשבוע שעבר שהתפילין, שמונחים על הגוף, נוגעים למחשבות, לרגשות ולמעשים שלנו. הציצית שקשורה בבגד שייכת לתדמית ולהופעה שלנו. הצבת המזוזה בפתח הבית היא מעין הצבת שלט המכריז על אופיו של המרחב שבו אנחנו מנהלים את החיים שלנו. המזוזה יוצקת תוכן למקום הזה שנקרא "הבית שלנו". היא מעידה שעל מרחב החיים שלנו חופפים האמונה בא־להים וקשר האהבה עמו.
על־פי ההלכה צריך להיזהר ולא להסיח את הדעת מהתפילין כשהם עלינו, ועל כן מקובל למשש אותם מדי פעם. גם פתיל הציצית שבבגד נועד כדי שיתקיים "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה'" (במדבר טו, לט). לעומת זאת אנחנו לא שולחים מבט מזדמן אל המזוזה. כלומר, המזוזה מעידה שהאמונה שלנו נוכחת גם כשאינה ממלאת את המחשבות שלנו במודע .
ואולם כשיוצאים מהבית או נכנסים אליו רבים נוהגים להניח יד על המזוזה ולנשק אותה. שינויי המצבים דורשים רענון מודע של האמונה והקשר לא־להים. עם היציאה מהבית המוגן, אנחנו לוקחים אתנו כ"צידה לדרך" את האמונה שממלאת אותו, ובעת שאנחנו שבים הביתה אנחנו חוזרים ומתמלאים מאותה אמונה.
התלמוד הירושלמי מספר שארטבן, מלך האימפריה הפרתית, שלח לרבי יהודה הנשיא אבן טובה ויקרה, וביקש ממנו שישלח לו דבר טוב כמותה. שלח רבי יהודה הנשיא לארטבן מזוזה. כעס ארטבן: "אני שלחתי לך דבר שלערכו אין שיעור, ואתה שלחת לי דבר ששוויו מטבע פעוטה!" השיב רבי יהודה הנשיא למלך הממורמר: "כל אוצרותיך ואוצרותיי יחד אינם מגיעים לשוויה של המזוזה. ומלבד זאת, אתה שלחת לי דבר שעליי לשמור עליו, ואילו אני שלחתי לך דבר ששומר עליך".
נכסים ממוניים הם לרוב סוג של "משאבת אנרגיות", כמו שאמרו חכמים: "מרבה נכסים, מרבה דאגה". המזוזה, לעומת זאת, "משקיעה בנו". יציקת תוכן רוחני לבית מוסיפה בנו כוחות חיים, ולכן, כפי שאמר רבי יהודה הנשיא לארטבן, המזוזה גם שומרת עלינו. היא שומרת עלינו מהרִיק ומחוסר המשמעות – המחלות שמאיימות יותר מכל על האדם המודרני.
על צדו החיצוני של קלף המזוזה רשום אחד משמותיו של א־להים – ש-ד-י. שם זה רומז גם לראשי התיבות – שומר דלתות ישראל – כלומר, ההכרה בנוכחותו של א־להים היא זאת שמגנה ושומרת עלינו, על־ידי שהיא ממלאת את הבית שלנו בתוכן רוחני.
רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא מכונה לרוב בפי חכמים בכינוי 'רבי' או 'רבינו הקדוש'. הוא חי בסוף תקופת התנאים (חכמי המשנה) לפני כ 1850 שנה. הוא היה נשיא הסנהדרין (מוסד בן שבעים ואחד חכמים שהיה הסמכות העליונה בישראל, משפטית והלכתית), והוא אשר ערך את המשנה. רבי היה עשיר מופלג, אך כשלעצמו נהג בסגפנות והרבה בתעניות. מספרים חכמים ש"בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה". עוד אמרו: "משמת רבי – בטלו ענווה ויראת חטא".
*
ספרי תורה, תפילין ומזוזות, נכתבים כולם בכתב מיוחד המכונה 'כתב סת"ם' (ראשי התיבות – ספרים, תפילין, מזוזות). צורת האותיות ייחודית, ויש בה מסורות שונות לעדות שונות. הכתיבה נעשית על קלף העשוי מעור חיה או בהמה טהורה, ובאמצעות קנה או נוצה, בדיו מיוחד. כתיבת תשמישי הקדושה כרוכה במיומנות מעשית ואף בידיעת ההלכות הרבות הנדרשות לשם כך.
- המזוזה היא קלף שעליו כתובות שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע ("שמע ישראל", "והיה אם שמוע"), ובהן הכרזת אמונה בא־להים והצהרת אהבה אליו, וכן הכרזת אמונה שא־להים משגיח וגומל לנו בהתאם למעשינו.
- את הקלף מגלגלים וקובעים בכניסת הבית ובפתחי החדרים, בסוף השליש העליון של גובה הפתח, וכך שתהיה המזוזה לימינו של הנכנס.
- רק בחדר בגודל של כשני מטרים על שני מטרים או יותר, יש חובה לקבוע מזוזה. ישנם מקומות שבהם לפתח יש רק משקוף אחד או מצבים מיוחדים אחרים, שבהם יידרש רב כדי להכריע האם יש חובה לקבוע מזוזה.