שותפים של א־להים

שותפים של א־להים

מנחת העומר

נצטווינו להקריב מנחת שעורים ביום ט"ז בניסן, ונקריב עמה כבש בן שנתו לעולה.

והוא אומרו יתעלה:

…כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת  קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.  וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.  וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'.

ויקרא כג, י-יב

 

הוזהרנו מלאכול לחם העשוי מתבואה חדשה, קלי תבואה חדשה, כרמל החדש, קודם שיעבור יום ט"ז בניסן.

והוא אומרו יתעלה:

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

ויקרא כג, יד

מצוות עשה מד; מצוות לא תעשה קפט, קצ, קצא

 

מוצאי היום הראשון של חג הפסח. תושבי העיירות הסמוכות לירושלים נאספו אל שדה השעורים הקרוב לעיר, והם צופים בשלושת שליחי בית הדין הניצבים ומגל בידם. עם רדת החשיכה מרים קולו שליח בית הדין: "שקעה השמש?" וכל הנאספים משיבים לו: "הן". ושוב הוא שואל: "שקעה השמש?" ומשיבים לו כולם: "הן", וכך גם פעם שלישית: "שקעה השמש?", "הן!", והנה הוא מניף את המגל וקורא: "במגל זו?" והקהל בקול גדול: "הן". "במגל זו?", "הן", "במגל זו?" "הן". אם זה ליל שבת הוא מוסיף ושואל שלוש פעמים "שבת זו?", "הן", עונים הקהל שלוש פעמים אחריו. ולבסוף: "אקצור?", "קצור!", "אקצור?", "קצור!", "אקצור?", "קצור!"

מה פשר הטקס הזה? מהתבואה שנקצרת במעמד הזה מובא למחרת קרבן מיוחד לבית המקדש, הנקרא "מנחת העומר". רק אחרי שתוקרב מנחת העומר נוכל לאכול מהתבואה החדשה שצמחה בשדות בשנה זאת. קרבן העומר הוא ביטוי של תודה לא־להים על צמיחת התבואה, והכרזה כי היבול כולו הוא של א־להים וממנו.

אך מדוע עושים כזה "עסק" מקצירת התבואה? ברקע עומדת מחלוקת היסטורית סוערת בין קבוצות בעם ישראל בתקופת בית המקדש השני.

לא רק את התורה שבכתב קיבל משה רבנו בהר סיני, אלא גם את פירושה, את התורה שבעל־פה. הצדוקים, אחת מן הכתות מתקופת בית שני, כפרו בתורה שבעל־פה ונצמדו ככל יכולתם אל המשמעות הממשית של הטקסט. זה נשמע די רומנטי, אבל במחשבה נוספת זה הזוי ומגוחך. הרי כשאהוב מבטיח לאהובתו שיקטוף למענה את הירח, עדיף שלא תפנה מקום בארון עבור המתנה… פירושן של מילים תלוי בהקשר ובמשמעות שנוצקה לתוכן. התורה שבעל־פה היא ההקשר והמשמעות של התורה שבכתב, ולחשוב שניתן לפרש את התורה במנותק מהקשרה הראשון זאת פנטזיה.

ואיך כל זה שייך לענייננו?

התורה מצווה להביא את קרבן העומר "ממחרת השבת" (ויקרא כג, יא). באיזה יום זה בדיוק? הצדוקים הבינו שמדובר ביום ראשון בשבוע, אחרי השבת שאחרי הפסח. לעומתם ידעו חכמי ישראל (שנקראו בתקופת בית שני "הפרושים") שה'שבת' שבפסוק זה היא כינוי לחג הפסח עצמו, והקרבת העומר צריכה להתרחש למחרת יומו הראשון של החג.

כדי להבהיר שההלכה איננה כדעת הצדוקים, ושאנו מאמינים במסורת חכמים ובדברי התורה שבעל־פה, נקבע שקצירת העומר במוצאי יומו הראשון של פסח תתקיים בפרסום רב.

תוכן המחלוקת המסוימת הזאת מבטא את תוכן המחלוקת העקרונית שבין הצדוקים לחכמי ישראל. קדושתה של השבת קבועה – היא חלה כל שבעה ימים בדיוק בלי קשר אלינו. לעומת זאת כשבית המקדש קיים, החגים חלים על־פי קביעת בית־דין ובהתאם לראיית הירח החדש בתחילת החודש. בית דין הם אלה שיקבעו האם יחול חג הפסח ביום זה או ביום אחר.

הצדוקים מאמינים בקדושת התורה שבכתב בלבד, קדושה כביכול "אבייקטיבית" של הטקסט השמיימי, שאינה תלויה בבני האדם, ואולי לכן הם העדיפו להצמיד את קרבן העומר לקדושה ה"אובייקטיבית" של השבת. לעומת זאת חכמי ישראל מאמינים שיש לנו שותפות בקדושתה של התורה. השותפות הזאת באה לידי ביטוי בתורה שבעל־פה – במסורת וגם ביצירה התורנית – בוויכוחים התוססים שבבית המדרש. לכן מבינים חכמי ישראל שקדושת קרבן העומר קשורה בזמן חלות חג הפסח, זמן שנקבע על־ידי החכמים, על־ידינו בעצמנו.

אנחנו שותפים ונוטלים חלק של ממש בקדושה שבעולם.

 

החל מאמצע ימי בית המקדש השני התפלג עם ישראל למגוון כתות. תיעוד ממקור ראשון לחיים ולאידיאולוגיה של חלקן נמצא במגילות ים המלח, שהתגלו לפני כשישים שנה במדבר יהודה. על הצדוקים אומרים חכמים שנקראו כך מפני שהיו תלמידיו של צדוק, אשר כשלעצמו היה תלמיד של אחד מחשובי חכמי ישראל – אנטיגנוס איש סוכו. חכמי ישראל שדבקו במסורת והאמינו בתורה שבעל־פה נקראו "פרושים".

איך זה עובד?

  • בערב חג הפסח היו יוצאים שלוחים של בית־הדין וכורכים שעורים בשדה, כדי שיהיה נוח לקצור אותן. במוצאי החג קצרו את העומר בפרסום גדול, גם אם חל מוצאי החג בשבת.
  • את השעורים שנקצרו חובטים, זורים, בוררים, קולים וטוחנים, ואת הקמח מנפים בשלוש עשרה נפות. למחרת, ביום ט"ז בניסן מביא הכהן מהקמח קרבן מנחה, אחרי שעירב בו שמן ונתן עליו את אבקת בושם הלבונה. הכהן מעלה על המזבח קומץ מהקרבן, והשאר נאכל על־ידי הכהנים.
  • לפני שנקצר העומר אין לקצור כלל מהתבואה החדשה (הכוללת את חמשת מיני הדגן – חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל), ועד שהוקרב העומר אסור לאכול מהתבואה החדשה, הן מאכלים שנעשו מקמח, והן גרגירי תבואה קלויים או לחים.

    פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | מנחת חביתין

    אחד האדמו"רים היה רגיל לטבול בכל בוקר לפני התפילה בנהר הסמוך לכפר שלו, שמימיו היו קרים כקרח רוב ימות השנה (ובימות השנה האחרים, היו מכוסים בשכבת קרח ממשית…) באותו כפר היה שוטר זקן, שהיה עורך סיור מסביב לכפר בכל בוקר. באחד הימים סיים השוטר את תפקידו, ותחתיו מונה שוטר צעיר ונמרץ. בבוקר משמרתו הראשונה נדהם הצעיר לראות איש זקן ונשוא פנים טובל ערום במי הנהר הקפואים. רץ השוטר אל האדמו"ר ושאל אותו בתקיפות: "מי אתה? מניין באת? ומה אתה עושה כאן?" האדמו"ר חייך, התלבש בנחת, חבש את מגבעתו ושאל את השוטר: "כמה משלמים לך ליום?" "עשר קופיקות" השיב השוטר במבוכה, "אם כן", אמר לו הרבי, "אשלם לך עשרים קופיקות אם תשאל אותי בכל יום מי אני, מניין באתי, ומה אני עושה כאן"…

    חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

    מנחת חביתין | אילו דברים עוזרים או יוכלו לעזור לנו להתחדש בתוך השגרה?

    קרבנות החגים | איזה מחגי התורה אהוב עלינו באופן מיוחד? מדוע?

    שבת | האם יש לנו בן/בת זוג? האם אנחנו מרגישים נקודת אחדות שמחברת אותנו מעבר לכל השינויים והפערים בינינו?

    מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

    ישנם הבדלים בין מערכת המצוות שמחויבים בה גברים לזאת שמחויבות בה נשים. ההבדל המשמעותי ביותר הוא שנשים פטורות מ"ממצוות עשה שהזמן גרמן", כלומר, אמנם כל האיסורים (מצוות 'לא תעשה') מוטלים על גברים ונשים בשווה, אך החיובים האקטיביים (מצוות 'עשה') שמוגבלים לזמן מסוים, ברובם אינם מוטלים על נשים. לכן נשים פטורות מנטילת לולב, הנחת תפילין וכו'. רבים הסבירו שהחיים הנשיים קשורים אל מחזורי הזמן בצורה עמוקה. הדבר בא לידי ביטוי הן במישור הפיזיולוגי, והן בקשר הטבעי יותר שלהן אל הבית ואל המתרחש בו, אל גידול הילדים וכיו"ב. דווקא מפני כך, מפני שהחיים הנשיים הם חיים שקשורים במושג הזמן הרבה יותר מהחיים הגבריים, הן אינן נדרשות לוותר על סדרי זמני חייהן למען סדרי זמני המצוות.

דילוג לתוכן