שמיטת כספים
נצטווינו להשמיט כל החובות בשנת השמיטה.
הוזהרנו מלתבוע את החובות בשנת השמיטה, אלא יישמטו לגמרי.
וזה אינו חובה מן התורה אלא בארץ־ישראל בזמן שיש שם שמיטת קרקע, כלומר: היובל, אבל מדרבנן דבר זה חובה בכל מקום ובכל, זמן ואסור לתבוע החוב שעברה עליו שביעית אלא יישמט.
הוזהרנו מלהימנע מלהלוות זה לזה בגלל השמיטה שלא יישמט החוב.
נצטווינו לנגוש את הנוכרי ולהכריחו לפרוע חובו, כמו שנצטווינו לחמול על ישראל והוזהרנו מלנגוש אותו.
והוא אומרו יתעלה:
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.
וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ,
לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'.
אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ…
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר,
קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ,
כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר,
פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
דברים טו, א-ג, ט-יא
מצוות עשה קמא, קמב; מצוות לא תעשה רל, רלא
אם מנהל הבנק יתקשר אלינו באחד הימים ויציע למחוק את המינוס שלנו ולפתוח דף חדש ונקי, כנראה נצבוט את עצמנו כדי להתעורר מהפנטזיה, אבל כשטייקונים זוכים ל"תספורות" זה נראה לנו מציאותי בהחלט, גם אם מכעיס. ברור לנו שבסופו של דבר "הכסף יענה את הכל" (קוהלת י, יט), והבחירה של הבנקים להגיע להסדר חוב מוּנעת משיקולים כלכליים טהורים, ולא מחמלה.
אלא שהתורה תובעת להציע "תספורת" לכל אדם שלווה מאתנו כסף, עשיר או עני, וגם אם ייגרם לנו מזה רק נזק.
למדנו על שנת השמיטה שחלה מדי שבע שנים. עיקרה של שנת השמיטה נוגע להימנעות מעבודה בקרקע, אבל בסוף כל שנה כזאת ישנה התרחשות פיננסית דרמטית. ההלוואות שמועד הפירעון שלהן עבר, פוקעות ובטלות. זה נשמע סוג של גיהינום למלווים וגן־עדן ללווים. אפשר כמובן להיזהר מראש ולא להלוות פרק זמן ניכר לפני מועד שמיטת הכספים, כדי לא לקחת סיכון מיותר, אבל התורה מזהירה מפורשות שלא לעשות כך, אלא להלוות בתקווה שנקבל את מה שמגיע לנו לפני שמיטת הכספים, ואם לא… כפרת עוונות…
התורה רחוקה מאוד מלעודד חיי קומונה. זכות הקניין היא עיקרון יסוד ביהדות, וחז"ל אומרים שמי שדוגל בחיים בהם "שלי, שלך; שלך, שלי" הוא עם הארץ, כלומר, פשוט טיפש.
זה בעצמו הקושי הגדול – לחיות חיים שבהם יש משמעות לכסף ולנכסים, וגם לטרוח כדי להרוויח את אלה, אבל בנקודות ציון מסוימות להרפות, לשחרר ולוותר. נדרשת לכך גמישות נפשית גדולה.
אנחנו מאוד אוהבים להתחשבן, לזכור ולהזכיר כמה בדיוק חייבים לנו – מה נתנו ומה קיבלנו בתמורה; כמה טובות עשינו, ואילו טובות עשו לנו. לפעמים אפילו יש לנו הנאה מיוחדת מעצם העובדה שחייבים לנו, שכן החוב שחייב לנו מישהו, הוא דרך לתפוס אותו בצווארון…
השאלה היא אם מגיעים רגעים שבהם אנחנו מסוגלים לשחרר, לוותר על הפנקסנות ועל העיסוק במי חייב למי.
חז"ל אומרים שמי שמעביר על מידותיו, כלומר, מבליג וסולח בקלות, מוחלים גם לו על חטאיו. גם כאן, כמו בנוגע לממון – הכוונה איננה למחיקה עצמית או ויתור על מי שאנחנו. חז"ל מדברים בשבח אלה ש"נעלבים ואינם עולבים", כלומר אינם משיבים עלבון. הרב קוק מסב את תשומת הלב לכך שמדובר דווקא על כאלה שנעלבים בפועל, כלומר, חשים היטב את הפגיעה, ובכל זאת אינם מעליבים בחזרה. "המתה רוחנית", הוא כותב, כזאת שמאבדת את תחושת הכבוד האישי הבריא הבסיסי ואת היכולת להיעלב, היא לא דבר רצוי.
ויתור והבלגה הם לא סיפור קל או פשוט, לא כשמדובר על כסף, וודאי שלא כשמדובר על עניינים אישיים. היכולת לומר לעצמנו בדעה צלולה שאנחנו משחררים את הציפיות ממישהו, מרגישה לנו לפעמים כמעט סוג של התאבדות. ובכל זאת, המסוגלות לצלוח את זה, להחליט שזהו זה, אנחנו מוכנים לאבד את מה שידענו כל הזמן שמגיע לנו, המסוגלות הזאת היא ההשקעה הטובה והבטוחה ביותר שנוכל להשקיע, וללא ספק היא עתידה להניב רווחים מתוקים.
האם יש קשר תוכני בין שמיטת הקרקעות ושמיטת הכספים? חלק מהמפרשים הציעו, שמכיוון שהחקלאים אינם עובדים בשדות בשנת השמיטה, מקור הפרנסה שלהם מתערער בשנה הזאת, והם לווים ואין להם מניין להחזיר. כך הם הסבירו גם את ההיתר לנגוש את מי שאינו יהודי, שכן ממנו לא נמנעה עבודת האדמה בשנת השמיטה.
לקראת השמיטה שחלה בתשע"ה, יזמו חברי הכנסת רות קלדרון ויצחק הרצוג תוכנית "תספורות" ושמיטת חובות גם לבעלי חוב פרטיים. היוזמה נועדה לאתר משפחות שנמצאות בחובות כלכליים, ובאמצעות עמותות מיוחדות ללוות אותן שנה שלמה, לסייע להן בהתנהלות הכלכלית, ולדאוג להן להסדרי חוב מול הבנקים והנושים.
איך זה עובד?
- עם סיומה של שנת השמיטה, בכניסת ראש השנה הבאה אחריה, חלה שמיטת כספים.
- כל ההלוואות שמועד הפירעון שלהן חל לפני תאריך זה פוקעות ובטלות.
- חובות שאינם הלוואות, כמו חוב של קונה לשלם עבור מוצר שרכש, אינם נשמטים.
- על אף ששמיטת קרקעות חלה רק בארץ־ישראל, שמיטת כספים חלה גם בחו"ל.
- שמיטת כספים תלויה בקיום היובל, וכיום, כשאין היובל חל, היא חלה מדברי חכמים.
- אסור להימנע מלהלוות לאדם לקראת השמיטה, אלא אם הוא ידוע כאדם שאינו אמין, וסביר שלא יפרע את חובו במועד לפני השמיטה.
- אסור למלווה לתבוע את החוב אחרי השמיטה, אך יש לתבוע חובות ממי שאינו יהודי.
- ראוי ללווה להשיב את החוב גם אחרי השמיטה, ועל המלווה לומר במקרה כזה שהוא משמט את החוב, וצריך הלווה לומר לו שאף־על־פי־כן הוא רוצה להעניק לו את הכסף כמתנה.
הלל הזקן ראה שאנשים עוברים על דברי התורה, ונמנעים מלהלוות סמוך לשמיטה, ולכן תיקן את הפרוזבול, שהוא שטר שבו מודיע המלווה שהוא מוסר את חובותיו לבית־הדין. חובות שחייב אדם לבית־דין אינם נשמטים, וממילא כך יוכל לגבות המלווה את חובו גם אחרי השמיטה. תיקון הפרוזבול אפשרי רק מפני ששמיטת הכספים חלה כיום מדברי חכמים.
