נטילת ארבעת המינים
נצטווינו ליטול לולב ולשמוח לפני ה' שבעת ימים.
והוא אומרו יתעלה:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.
וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.
ויקרא כג, לט-מא
אין מצווה זו חובה שבעת ימים אלא במקדש בלבד, אבל בשאר המקומות ביום הראשון בלבד היא חובה מן התורה.
מצוות עשה קסט
עם מצוות רבות קשה לנו להזדהות, אבל נראה שרוב הטקסים הדתיים, במיוחד החגיגיים שבהם, מתיישבים בקלות על הלב. תרועת השופר מתאימה לנו עם יום המלכת ה', שהוא גם יום דין; ליל הסדר וריבוי הטקסים שבו הם עניין מעורר, ממלא ומשמח; הקידוש ומנוחת השבת בוודאי נראים לנו כעניין גאוני וכו' וכו'.
אבל כשנכנסים לבית כנסת ורואים אנשים מבוגרים מנופפים בענפים וצמחים שונים, קשה יותר למצוא בכך משמעות ותוכן.
התורה מצווה ליטול ארבעה מיני צמחים בחג הסוכות – לולב ואתרוג, הדס וערבה, ואת ארבעת אלה אנחנו אוחזים ומוליכים לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה.
חז"ל מסבירים שכל אחד מהמינים מייצג חלק שונה בעם ישראל. האתרוג, בעל הטעם והריח הטובים, מייצג את אלה שיש בהם תורה ומעשים טובים כאחד; הלולב, שפריו הוא התמר בעל הטעם הטוב, אך ללא הריח, מייצג את אלה שיש בהם רק תורה; ההדס בעל הריח הטוב ללא הטעם, מייצג את אנשי המעשים הטובים; ואילו הערבה נטולת הריח והטעם מייצגת את אלה מישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. על־ידי חיבורם של כל המינים, אומרים חז"ל, הם מכפרים אלה על אלה. בכך מתכוונים חכמים לומר שבאמצעות האחדות מכפרים הצדיקים על הרשעים, אבל ייתכן שהם רוצים לומר גם שהעניין הוא דו סטרי, והצדיקים בעצמם נתרמים מהחיבור עם הרשעים.
התוכן הזה, שלפיו ארבעת המינים מבטאים את אחדות ישראל, הוא תוכן יקר, אבל האם לא היה ניתן למצוא לו ביטויים פחות "בוטַניים"?… בוודאי יש במצווה הזאת משמעות נוספת.
"יעלוז שדי (= השדה) וכל אשר בו", אומר משורר התהילים, "אז ירננו כל עצי יער. לפני ה' כי בא, כי בא לשפוט הארץ" (תהילים צו, יב-יג). את הפסוקים האלה על השדה והעצים המרננים לפני ה' שופט הארץ, דורשים חכמים על ארבעת המינים, שנטילתם סמוכה לימי הדין והמשפט.
ארבעת המינים הם יותר ממשל בלבד. האתרוג מסמל את הצדיקים רק מפני שהוא בעצמו קצת "צדיק", וכן הלולב, ההדס והערבה.
'פרק שירה' הוא מדרש קדום שמפרט את מגוון חלקי הבריאה – שמים, ארץ וכוכבים, חיות, עופות וזוחלים, פירות ועשבים – וביחס לכל אחד מהם מציין המדרש פסוק, שכביכול אומר אותו נברא. אמירת פרק שירה היא מעין נתינת פה לעולם הטבע, והיא הדרך שבה אנחנו חושפים כמה כמיהה וגעגוע א־להיים יש בכל הברואים. בנענועי ארבעת המינים אנחנו רוקדים את ריקודו של עולם הצומח.
חז"ל מציינים שבחג הסוכות אנחנו עומדים למשפט שבו יוכרע לכמה גשם נזכה באותה שנה. החג הזה עומד בקו תפר של חילופי עונות. זהו חג האסיף, שבו מסיימים לכנוס את יבול השנה הקודמת הביתה, ושבו מסיימים להביא ביכורים למקדש. ברגע הזה, יחד עם הצומח בכללו אנחנו נושאים עיניים ומודים על שזכינו לו, ומתפללים לקראת הסתיו והחורף העומדים בפתח. אכן, בתפילת ההלל אנחנו מנענעים בארבעת המינים הן בפסוק "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (תהילים קיח, א) והן בפסוק "אנא ה', הושיעה נא" (שם כה). נענועי הלולב הם ריקוד עליז, והם תנועות תחינה כאחד.
ההיטהרות הארוכה של ימי אלול, ראש השנה ויום הכיפורים, מאפשרת לנו לזהות את עצמנו כחלק מעולם הטבע בכלל, והצומח בפרט. וכשזה קורה, אנחנו לא דואגים רק לחור באוזון או הצלת דולפינים. אנחנו מרוממים את הטבע אל המקור הא־להי שלו, ומתרוממים יחד אתו.
ד"ר זוהר עמר מתאר בספרו 'ארבעת המינים' כיצד כל אחד מהם קשור בקשר ייחודי למים. הערבה נקראת בפסוק "ערבי נחל" כיוון שהיא גדלה על שפת הנחלים. ההדס ירוק תמיד ומבטא את הלחלוחית הרעננה שאינה פוסקת. הלולב גדל במדבר במקומות שבהם יש מי תהום גבוהים. והאתרוג זקוק להשקיה נוספת על מי הגשמים, ולמים בעלי איכות גבוהה.
איך זה עובד?
- מצווה ליטול בימי חג הסוכות ארבעה מינים – לולב אחד, אתרוג אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות.
- הלולב צריך להיות ישר וסגור, האתרוג שלם ונקי, וההדסים צריכים להיות משולשים, כלומר שכל שלושה עלים יוצאים מגובה שווה בענף. פרטי כשרות ארבעת המינים רבים, ויש לשאול על כך רב ומורה הוראה.
- מהתורה נוטלים את ארבעת המינים בשבעת ימי החג במקדש, אבל מחוץ לו נוטלים אותם ביום הראשון של החג בלבד. אחרי החורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום ייטלו את ארבעת המינים כל ימי החג מלבד בשבת.
- את הלולב, ההדסים והערבה קושרים יחד ואוחזים ביד ימין, ואת האתרוג ביד שמאל, צמוד למינים האחרים.
- מעיקר הדין יוצאים ידי חובת מצוות התורה על־ידי עצם נטילת ארבעת המינים יחד, אך מצווה לנענע בהם, ובייחוד בהלל, באמירת הפסוקים "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" ו"אנא ה', הושיעה נא". הנענועים נעשים על־ידי הרחקת ארבעת המינים מהגוף והשבתם אליו שלוש פעמים, כך לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה.
