קרבן שלמים
נצטווינו שיהא מעשה זבח השלמים באופן הנזכר.
באומרו:
וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ…
ויקרא פרק ג, א
הוזהרנו מלאכול בשר קודשים קלים קודם זריקת דמים.
מצוות עשה סו; מצוות לא תעשה קמז
הנכונות להתמסר ולהקריב למען מי שאוהבים היא הבסיס, ודיברנו עליה לא מעט. עסקנו גם בכך שבפועל, על אף הכמיהה העזה להתמסר עד כדי התאחדות ממש, א־להים ברא אותנו נפרדים זה מזה. זאת לא רק "תקלה", כמובן; כל הצבעוניות התוססת של העולם היא תוצאה של השוני שבו, עד שאין אפילו שני פתיתי שלג זהים. חז"ל אמרו ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" והרב קוק הסביר שהביטוי "מרבים" מדגיש שמדובר בשלום שהוא תוצאה של ריבוי ומגוון דעות. שלום כזה איננו שלום חיוור של אחידות, אלא שלום מלא צבע, שלום של אחדות.
לכן, על אף שקרבן העולה מבטא את הכמיהה הכמוסה שלנו לחזור ולהתאחד עם המקור שממנו באנו – להתאחד עם הא־להות, ולכן הוא מוקרב כולו על המזבח, קרבנות אחרים גם מבטאים תכנים אחרים. קרבן השלמים הוא קרבן שבדרך כלל בא כנדבה מלבו האוהב של האדם לא־להיו. חלק מאברי קרבן השלמים מוקרבים על המזבח, חלקם ניתנים כמתנה לכוהנים וחלקם נאכלים על־ידי מביא הקרבן וקרוביו־אוהביו. על קרבן השלמים אמרו חכמים שהוא מביא שלום לעולם, ושיש בו מעין שלום למזבח, לכוהנים ולמביא הקרבן כאחד. השלום איננו מאופיין בטוטאליות של קרבן העולה, אלא ביכולת ליהנות ממגוון הסגנונות והתפקידים בעולם, ולתת לכל אחד את חלקו.
נדמיין לעצמנו בני זוג, שמאוהבים זה בזה עד כלות נפשם, וכל אחד מהם רוצה רק לתת לאחר את כל מה שברשותו. לא בטוח שזה מתכון לזוגיות מוצלחת במיוחד. נניח שבאחד הימים קנה כל אחד לאחר מתנת אהבה, וברגע אחד שניהם שולפים את מתנתם ומגישים לאהוב לבם. מה עכשיו? נתקענו, לא? כל אחד רוצה מאוד לתת ולהתמסר לאחר, אבל לא לקבל בשום אופן. אולי מרגיש כל אחד מהשניים שלקבל פירושו להיות אגואיסט שמרוכז בעצמו.
ומה לגבי זוג שיוצאים יחד לבית קפה, וכשניגש המלצר מזמינה האישה סלט ניסואז וטוסט, ואילו הבעל אומר שאיננו רוצה להזמין דבר, כדי שיהיה להם כסף לצאת לבית קפה גם למחרת. הוא גם מסביר לאשתו שההנאה הגדולה שלו היא מלראות אותה אוכלת, וזה בעצמו משביע אותו. סביר שהסלט והטוסט ייתקעו לאישה בגרון פחות או יותר, ובכל אופן היא תתקשה מאוד ליהנות מהם. בקשר אוהב יש הנאה מעצם הנתינה והקבלה ההדדית, וכשם שהיום אני נותן ואתה מקבל, מחר יהיה להפך, וזה כמו זה מבטאים את האהבה הגדולה שבינינו.
כשמדובר על היחס בינינו ובין א־להים זה כמובן מורכב יותר. לעולם יהיה א־להים מקור הכל, וכמו שאמר דוד המלך לה': "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט, יג). זה קצת מגוחך לדבר על "נתינה וקבלה הדדית" כשמדובר על א־להים ועלינו. ובכל זאת, משהו מהתוכן הזה רלוונטי גם למערכת היחסים הזאת. אם קרבן העולה מבטא את ההתבטלות הגמורה שלנו בפני א־להים, הרי שקרבן השלמים מבטא את נתינת המקום וההענקה הן למזבח – המייצג את "חלקו" של א־להים, והן לבן האנוש מביא הקרבן (ואף לכוהנים שניצבים בתווך בין זה לזה). השלום שעושה קרבן השלמים מלמד אותנו, שאחרי הנכונות להתמסר, אנחנו שבים ונזכרים שההתמסרות הזאת צריכה לחיות ולמלא אותנו, ולתת גם לנו את החלק שלנו, ועלינו לשמוח בחלק הזה.
איך זה עובד?
- קרבן שלמים בא לרוב כנדבה על־ידי אדם פרטי, אך בא גם כחובה בשלושת הרגלים, וכן עם הבאת הביכורים, ובמעט מקרים נוספים.
- חלק מאברי השלמים עולים כקרבן למזבח. בנוסף מנוסך על המזבח יין, ובא עם השלמים גם קרבן מנחה, הבאה מסולת, שמן, ובושם הלבונה.
- החזה והשוק של בהמת הקרבן ניתנים במתנה לכהן המקריב.
- שאר הבשר נאכל על־ידי הבעלים והאנשים היקרים לו, ויש לסיים את אכילתו בתוך כיומיים, ולאוכלו ברחבי ירושלים. קדושת קרבן השלמים קלה מ'קודשי קודשים' והוא מכונה לכן 'קודשים קלים'. את בשר הקודשים הקלים מותר לאכול רק אחר זריקת דם הקרבן על המזבח.
אמנם ציינו שלשון 'שלמים' מבטאת את השלום שנעשה על־ידי הקרבן, ואף את השלמות שבו – נתינת חלק לכל, ואולם היה מי שביאר שהכינוי 'שלמים' מבטא גם את החובה המוטלת על אדם לשלם את חובו – להביא למקדש את הקרבן שהתחייב להביא.
