בניית בית המקדש. חלק ג.

שש מאות ושלוש עשרה מצוות ישנן בתורה, אבל גם המקפידים ביותר, מקיימים רק כשני שליש מהן.

כיצד זה ייתכן?

כשליש מהמצוות תלוי בבית המקדש. זה אולי מפתיע ונראה מוזר אבל החיים הדתיים כיום הם חיים חסרים מאוד.

החיים הדתיים שמעצבת התורה כוללים כמאתיים מצוות נוספות על אלה שמוכרות לנו. וזאת לא רק כמות, אלא גם איכות. המצוות שקשורות בבית המקדש הן המצוות המרוממות ביותר, והן מצוות שקשורות אל התרבות ואל החיים הלאומיים שלנו.

החיים הדתיים שמוכרים לנו סובבים בעיקר סביב אורח חייו של האדם הפרטי. שבת או כשרות, למשל, נוגעות בעיקר לחיי היחיד. אנחנו אמנם פוגשים במרחב הציבורי ויכוחים קשים סביב אופי השבת במדינת ישראל, או סביב סמכות הענקת תעודות כשרות לעסקים, אבל בסופו של דבר מדובר על מצוות שהן בעיקר מצוות אישיות. לעומת זאת המצוות הקשורות במקדש הן מצוות ציבוריות. הדבר בולט במצוות ההקהל שעליה למדנו לפני ימים אחדים, וכשהרמב"ם מתאר את ייעוד המקדש (בדברים המצוטטים בפתח הלימוד שלנו שלשום) הוא מדבר על מקום שאליו עולים לרגל כל ישראל שלוש פעמים בשנה. אלו מצוות שמשתפות את העם כולו בקיומן, והן סוג של חוויה תרבותית־רוחנית־לאומית עמוקה. גם מצוות בניית המקדש עצמה היא מצווה ציבורית שאיננה מוטלת על אדם זה או אחר, אלא על עם ישראל בכללו ועל מוסדות השלטון.

המצוות הקשורות בבית המקדש אינן כוללות רק את כל חלקי העם אלא גם את כל חלקי החיים. אלה מצוות שנוגעות ליצרים כמו גם לשכל הקר והמופשט, ליופי האומנותי שבציור, בפיסול ובמוזיקה ולמגוון הצדדים והפנים באישיות שלנו. הרבה מהמצוות שנפגוש בלימוד שלנו ייראו לנו בעלות אופי שונה מאוד ממערכת המצוות המוכרת לנו. אלפיים שנות גלות עברו עלינו, והחיים שלנו בגלות היו חיים דלים ומנוונים במובנים רבים. אלפיים שנה היינו מנותקים מהאדמה, ויחד עם הניתוק ממנה התנתקנו גם מהמצוות הקשורות בממשות של החיים, בחספוס, בתסיסה ובצבעוניות שלהם.

אך החיסרון הגדול הזה בעצמו נוכח מאוד בחיים שלנו. אולי כמעט שכחנו הרבה מהשלמות היהודית שלנו, אבל מעולם לא שכחנו שאנחנו שוכחים… ה'אין' מאוד נוכח וישנו בחיינו בכל יום וכמעט בכל רגע. שלוש פעמים ביום, בשעת התפילה, אנחנו מבקשים מא־להים להשיב לנו את מה שאבד לנו, את בית המקדש וכל מה שקשור בו. חתן בחופתו שובר כוס ואומר בכך שעם כל השמחה הגדולה, משהו עדיין שבור ואנחנו מייחלים שישוב וייבנה. רבים משאירים בביתם מול פתח הכניסה קטע קיר שאיננו מטויח, ושמזכיר לכל מי שנכנס שהבית – בהא הידיעה – איננו שלם. בתשעה באב ובימים נוספים בשנה אנחנו צמים ומתאבלים על חסרונו של בית המקדש. כך יוצא שהבית שאיננו, נוכח מאוד בחיינו.

מספרים שנפוליאון עבר פעם ליד בית כנסת בליל תשעה באב וראה יהודים יושבים על הארץ וממררים בבכי. הוא הבין שצרה גדולה באה עליהם, וביקש לברר במה מדובר. הוא הופתע מאוד כששמע שלא מדובר על מאורעות אותה תקופה, אלא על חורבן בית המקדש, כאלף ושבע מאות שנה קודם. אמר נפוליאון: "עם שמסוגל לבכות על בניין שחרב לפני שנים רבות כל־כך, מובטח שישוב לראות את הבית הבנוי. עם שקשור כך אל עברו, הוא עם שעתידו מובטח".

 

בשירת הים משבחים ישראל ואומרים: "מקדש, ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז), ואילו על בריאת העולם אומר א־להים: "אף ידי יסדה ארץ, וימיני טיפחה שמים" (ישעיהו מח, יג). המקדש מתואר ככזה שנבנה בשתי ידיו של הבורא, אך לבריאת העולם מיוחסת רק יד אחת. אמרו חז"ל שיש בכך ביטוי למעלת בניין המקדש אפילו על בריאת העולם.

 

איך זה עובד?

  • קרשי המשכן היו עשויים עץ, אך המקדש צריך להיבנות דווקא מאבנים.
  • בבניין המקדש עוסקים ביום בלבד ולא בלילה, וכל אחד נדרש לתרום כפי יכולתו – בבנייה בפועל או בתרומה כספית; רק 'תינוקות של בית רבן' – ילדים העוסקים בלימוד התורה – אינם מתבטלים מלימודם גם עבור מטרה נעלה שכזאת.
  • מצווה להגביה, להגדיל, לפאר וליפות ככל האפשר את בית המקדש.
דילוג לתוכן