קרבנות החגים והמועדים
חלק ב
היינו, עשינו, גילינו, ניסינו, וטעינו, בהחלט גם טעינו… אבל אין סיבה שלא לפתוח דף חדש ורענן. אפשר לאסוף את כל הטוב שהיה, ולהסיר ממנו את המעידות שהתלוו לו. אבל איך? איך מתחילים מחדש? כמה מקום צריך להקדיש לחרטה ולתיקון העבר, וכמה לתקווה לעתיד? כמה צריך לנבור בעצמנו, וכמה לשכוח מעצמנו ולהתמסר לדרך שאנחנו יוצאים אליה? כמה צריך לכאוב וכמה לשמוח בהזדמנות המחודשת?
ואולי כל אחד מהצדדים צריך לקבל ביטוי משלו?
לא רק בשמחת תורה מובאים קרבנות "מינימליים". אותם קרבנות שמוקרבים בשמחת תורה, מוקרבים גם בראש השנה וביום הכיפורים. זה אומר משהו, לא?
בהחלט כן, זה אומר שתחילת השנה איננה רגע חולף בלבד, אלא תהליך שמתפרש לאורך כל חגי תשרי. התחלה היא עניין תמציתי, ולכן קרבנות ראש השנה, יום הכיפורים ושמחת תורה מועטים מקרבנות שאר המועדים. מנגד, ההתחלה התמציתית הזאת עמוסה בציפיות ותקוות, תכנים ותכנונים, ולכן היא מתגלה בפנים שונים.
יום ראש השנה הוא יום מלא מורא, זהו יום שבו אנחנו משתדלים לשכוח קצת מעצמנו, גם מהכישלונות שנכשלנו בשנה החולפת. עיקר היום הזה בא לידי ביטוי בתקיעת השופר, שבה אנחנו מביעים את הכרתנו בכך שא־להים הוא מלך העולם כולו – הבורא, הדואג והמשגיח. הכל ביום הזה מרוכז ותמציתי כל־כך עד שאין בו אפילו מקום לדיבור של ממש. התקיעה בשופר היא מין קול בראשיתי, זעקה וקריאה שלמעלה מהדיבור הגלוי.
ההתייצבות מלאת היראה בפני א־להים המולך על עולמו, מביאה אותנו לחשבון נפש בן כעשרה ימים, ובסופו יום הכיפורים. זהו יום שבו אנחנו מספרים לא־להים מה הבנו בעקבות ההכרה במלכותו ונוכחותו – הבנו שזה עניין מחייב, הבנו שזה תובע מאתנו לא מעט, הבנו כמה הזדמנות ופוטנציאל יש בכך, ושעם כל הטוב שהפקנו מעצמנו בשנה החולפת, לא באמת התקרבנו למה שהיה בכוחנו. הכאב הנוקב הזה, שמביא אותנו להתוודות על ההחמצות והטעויות, מביא גם לקרבה גדולה, ולמולו מתעוררים רחמי א־להים ואהבתו, והוא סולח לנו על טעויותינו.
ההיטהרות הזאת מביאה אתה רגשות הזדככות עמוקים והתרפקות מלאת עונג על א־להים, אבל יחד עם זה גם חולשה מסוימת. העיסוק בטעויות שלנו, גם כשהוא מלא אמון באפשרות התיקון ובאהבתו של א־להים, בהכרח גורר מידה של כאב מדכדך. הרב קוק מדמה זאת לחולשה שנגרמת מטיפול תרופתי קשה.
ימי חג הסוכות וחג שמחת תורה שבסופם, משיבים לנו את הכוחות שאבדו בדרך, אומר הרב קוק. כך יוצא, ששמחת תורה הוא חלק אחרון וקריטי בתהליך שנפתח בראש השנה, הוא חלק בלתי נפרד מהתחלת השנה וגם מהתשובה שאנחנו שבים לא־להים. התשובה אמורה למלא אותנו כוחות, וחלילה לא להפך. לכן צריך להתרפא גם מהחולשה שגורם תהליך הריפוי בעצמו, מהחולשה שכרוכה בתשובה שבה עסקנו בימים הנוראים…
רק בתום שמחת תורה אנחנו משלימים את תהליך ראשית השנה, ומתייצבים מוכנים לכל הטוב שמזומן לנו במהלכה.
איך זה עובד?
- בראש חודש, בפסח ובחג השבועות מוקרבים קרבנות זהים; בסוכות מוקרבים קרבנות מרובים באופן מיוחד; בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמחת תורה מוקרבים קרבנות זהים ומועטים – פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר עיזים.
בתורה נקרא חג שמחת תורה בשם 'שמיני עצרת' כיוון שהוא יום של התכנסות חגיגית ועצירה מעשיית מלאכה בתום שבעת ימי חג הסוכות. הכינוי 'שמחת תורה' הוא כינוי מאוחר יותר מבחינה היסטורית, ומקורו במנהג לסיים ביום זה את קריאת פרשיות התורה (שמתקיימת מדי שבת בבית הכנסת), ולהתחיל את התורה מבראשית. גם דבר זה מעניק לשמחת תורה אופי של ראשית והתחלה חדשה.
