מורא מקדש

נצטווינו ליראה את אותו הבית הנזכר (= בית המקדש) מאוד מאוד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה והרעדה – וזה הוא מורא מקדש. והוא אומרו יתעלה:

וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ.

שמות יט ל

מצוות עשה כא

 

בעולם המערבי המודרני מלוכה מוכרת לנו בעיקר מאגדות או סיפורי עבר ולא כצורת שלטון ממשית, ובכל זאת אפילו מלוכה ייצוגית כמו בית המלוכה הבריטי מצליחה לרגש ולהעסיק את תושבי המדינה כולה (וכשאחד מ"כחולי הדם" מתחתן, נסער ונרגש גם העולם כולו…) אם יוצא לנו לבקר בארמונות מלכים מן העבר, איזשהו הוד אופף אותנו באופן טבעי, תחושת אצילות ושגב. ההתחככות במלוכה מעוררת תחושה (אמיתית או מדומה) של מפגש עם מה שמעבר לסדרי החיים הרגילים.

אמנם צריך להבדיל בין מלכות אדם למלכות שמים, ובין מלכויות שרבות מהן מסואבות ומושחתות למלכות שכולה צדק ויושר, אבל אחרי ההבדלה והזהירות נוכל להבחין גם בדמיון שבין ארמונות המלכים לארמונו של מלך מלכי המלכים. את הכניסה למקדש בוודאי צריכה ללוות תחושת רוממות ומורא.

כשעסקנו במצוות יראת א־להים כבר הסברנו שלא מדובר על פחד נמוך, לא מדובר רק על חשש ואיום מעונש ונזק שעלולים להיגרם לנו. ראינו גם את דבריו של הרב קוק, שהדור שלנו, שהתרחק מהתורה והמצוות, לא יוכל לחזור אליהם מתוך פחד אלא בעיקר מתוך אהבה. האמת היא שאולי בגלל זה הישראלים לא ממש מתרגשים גם כשהם מגיעים לכל מיני מקומות ואתרים מכובדים בחו"ל, ועושים קצת פדיחות לכולנו עם החספוס חסר הנימוס שלהם. אנחנו פשוט לא טובים בכל מה שקשור ליראה וריחוק, ומעדיפים הרבה יותר את האהבה, את תחושת החיבור הפשוטה ונטולת הגינונים.

ובכל זאת, אומר הרב קוק, אל האהבה מחוברת יראת הרוממות. יראת הרוממות שונה מאוד מן הפחד, וכמו שביארנו ביחס ליראת א־להים היא בעיקר ההתפעמות מהעמידה לנוכח הגודל האינסופי. כך גם בבית המקדש. כשיעקב אבינו בורח מעשו אחיו, הוא ישן ורואה בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ועליו ניצב א־להים. כשמתעורר יעקב משנתו הוא אומר: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית א־להים וזה שער השמים" (בראשית כח, יז). אמרו חכמים שעל מקום המקדש הוא אמר כך. בית המקדש הוא מין שער שכזה, בית המקדש פותח לנו דלת מהעולם הזה שבו אנחנו נמצאים, עולם מלא קטנות וקושי, אל עולם שמימי עליון. העמידה מול שער מעין זה בוודאי מעוררת יראת רוממות גדולה.

לצערנו, אין לנו בית מקדש כיום, אבל חובת מורא המקדש נוהגת בהר הבית גם כיום, כשהמקדש חרב. גם בלא הבניין נותר המקום שער השמים ובית א־להים. אבל משהו מעין המקדש יש לנו במקומות רבים – בתי כנסת. בית הכנסת מכונה 'מקדש מעט' ולפי חלק מחכמי ישראל חובת מורא המקדש חלה עליו מן התורה. בית הכנסת צריך להיות עבורנו שער אל השמים ואל השמימיות, ואם נחוש בו יראת רוממות ראויה, אם תהיה בנו הרגישות לראות בו מקום של מפגש עם א־להים, מקום של הזדמנות לחרוג מגבולות העולם והחיים, גם נזכה לכך.

 

הפסוק אומר "את שבתותיי תשמורו ומקדשי תיראו", ואמרו על כך חכמים, שכשם שאיננו יראים מהשבת עצמה, אלא מא־להים שנתן לנו את השבת, כך גם יראת המקדש איננה חלילה יראה מהמקום עצמו, אלא מא־להים שבחר להשרות את שכינתו במקום הזה.

 

איך זה עובד?

  • היראה ממקום המקדש, מלבד שהיא צריכה להיות מורגשת בלב, באה לידי ביטוי גם בחובות המעשיות הבאות:
  • אין להיכנס להר הבית בנעליים, והנכנס יחף צריך להקפיד שרגליו יהיו נקיות. אין להיכנס בבגדים מלוכלכים או שאינם מכובדים, ואין לירוק בהר הבית.
  • אין להיכנס להר הבית אלא לצורך מצווה, ובזמן השהות בו יש לדבר רק דברי מצווה. ממילא מובן שאין להשתמש בהר הבית כקיצור דרך, ולהיכנס בפתחו האחד רק כדי לצאת בפתח אחר.
  • מפני חשיבותו וכבודו של הר הבית כשהולכים בתוכו ומקיפים את המקדש עושים זאת לצד ימין, כלומר כנגד כיוון השעון.
  • אין לשבת בעזרת המקדש מלבד מלכי בית דוד.
  • חובת מורא המקדש נוהגת גם בחורבנו.
  • גם את בית הכנסת יש לכבד, ואסור להתנהג בו בקלות ראש. לפי חלק מהפוסקים חלה מצוות 'מורא מקדש' שמהתורה, גם בבית הכנסת.
  • (מלבד דיני המורא יש להזכיר כי עצם העלייה בזמן הזה להר הבית דורשת התייעצות ובירור עם רב ופוסק הלכות הבקי בכך).
דילוג לתוכן