נתינת זרוע, לחיים וקיבה מבהמה שנשחטה, לכהן

 

נצטווינו לתן לכהן את הזרוע והלחיים והקיבה מכל בהמה טהורה שאנו שוחטים,

והוא אומרו יתעלה:

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח, אִם שׁוֹר אִם שֶׂה,

וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.

דברים יח, ג

 

מצוות עשה קמג

 

לדבר על א־להים רם ונישא, שמשקיף עלינו ממרומים זאת לא "חכמה". היהדות – שמול העולם האלילי התעקשה שישנו א־ל אחד ויחיד – נלחמה גם על "דמותו" של הא־ל הזה, וטענה ש"הוא הא־להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד", כפי שאנחנו אומרים כל יום בסיום התפילה.

חז"ל מספרים שכשטיטוס, קיסר רומא ומחריב המקדש, חזר לארצו בספינה, הים נעשה סוער והספינה היטלטלה. טיטוס התריס אז כנגד א־להים ואמר שכוחו של א־להים הוא רק במים, שהרי פרעה וסיסרא טבעו שניהם. "אם הוא באמת כזה גיבור", המשיך טיטוס לפעור את פיו, "נראה אותו מנצח אותי ביבשה". בתגובה, החליט א־להים "לעמת" את טיטוס עם יתוש. כשעלה טיטוס ליבשה, נכנס לו יתוש לאף, ובמשך שבע שנים הלם בראשו וגרם לו סבל נורא, עד שהעדיף טיטוס את מותו מחייו.

באמצעות דמותו של טיטוס נותנת האגדה הזאת פה לטענה שלפיה א־להים מושל מחוץ למקומות היישוב, ואילו במעשי בני האדם, "קשה" לו להתערב. אבל האמת היא שהשגחתו של א־להים מתפשטת גם בעולם האנושי לסעיפי סעיפיו, וגם אם זרים נכנסים למקדש ועושים בו כביכול כרצונם, הרי זה ברצונו של א־להים.

בתוך העולם האנושי עצמו, ישנם תחומים שקל לנו יותר לזהות כא־להיים ותחומים שפחות. יש לחיים צדדים עדינים ומרוממים, ויש צדדים גסים ומחוספסים. קל יותר למצוא תוכן וערך א־להיים במחשבות נאצלות מאשר בתאוות הגוף.

למדנו על כך שהכוהנים מקבלים חלק מהיבול, מהפירות והירקות, היין והשמן, וגם מעיסות הלחם שאנחנו מכינים. מה חסר כדי להשלים את סעודתם? בשר, כמובן. אכן, התורה מצווה על מי ששוחט בהמה טהורה כדי לאכול אותה, לתת ממנה את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן. הנתינה הזאת מבליטה שיש ערך א־להי גם לאכילת הבשר יחד עם כל הגסות שבה.

חז"ל מוסיפים ומציעים מהי הסיבה שבגינה זכו הכוהנים בחלקים האלה.

בעת מסע בני ישראל במדבר החטיאו אותם בנות מואב בזנות ובעבודה זרה. זמרי בן סלוא, אחד מנשיאי שבט שמעון, זנה אז עם כזבי בת צור, מראשי המדיינים. את המעשה הזה עשה זמרי מול עיני משה ושאר ישראל, שעמדו ובכו. פינחס, נכדו של אלעזר הכהן, שלא היה יכול לשאת זאת, נטל רומח, דקר את שני החוטאים והרג אותם. בזכות מעשהו של פינחס פסקה המגפה שפגעה בעם ישראל. פינחס עצמו זכה ל"ברית שלום" ו"ברית כהונת עולם", ולדברי חז"ל בזכות זה מקבלים הכוהנים את הזרוע, הלחיים והקיבה של בהמות החולין ששוחטים ישראל.

הקנאות של פינחס היא אש לוהטת, שרחוקה מאוד מהסטריליות שאולי נדמה לנו כי אמורה לאפיין את אנשי הרוח ומשרתי הא־להים. רק האש המתפרצת הזאת, האש שחורגת מהסדרים והכללים, היא זאת שמביאה רפואה לאש התאווה הנפולה, שמשחיתה את ישראל. לכן גם מביאה האש הזאת להרחבת חלקם של הכוהנים, ומאז ניתן להם חלק מהבשר שנאכל. אכילת בשר גם היא עניין מאוד לא סטרילי, אך עבודת א־להים שלנו חייבת לכלול גם את החלקים האלה בתוכה, גם את הקיבה והקרביים, גם את חספוס החיים וגסותם.

 

חז"ל אומרים שהזרוע ניתנת לכוהנים בזכות ידו של פינחס שאחזה ברומח. הקיבה ניתנת לכוהנים בזכות הדקירה שדקר פינחס את האישה החוטאת בקיבתה. הלחיים ניתנות לכוהנים בזכות תפילתו של פינחס. אך היכן ראינו שפינחס התפלל? הפסוק בתהילים מעיד "ויעמוד פינחס ויפלל" (תהילים קו, ל), ואמנם המפרשים מסבירים שהכוונה לעשיית דין, מלשון 'פלילים', אך חז"ל הבינו זאת גם במשמעות 'תפילה'. לצד הקנאות הגדולה הייתה בקרב פינחס דאגה וחמלה על ישראל, והוא ביקש עליהם רחמים מא־להים.

 

נתינת זרוע, לחיים וקיבה מבהמה שנשחטה, לכהן

 

נצטווינו לתן לכהן את הזרוע והלחיים והקיבה מכל בהמה טהורה שאנו שוחטים,

והוא אומרו יתעלה:

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח, אִם שׁוֹר אִם שֶׂה,

וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.

דברים יח, ג

 

מצוות עשה קמג

 

לדבר על א־להים רם ונישא, שמשקיף עלינו ממרומים זאת לא "חכמה". היהדות – שמול העולם האלילי התעקשה שישנו א־ל אחד ויחיד – נלחמה גם על "דמותו" של הא־ל הזה, וטענה ש"הוא הא־להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד", כפי שאנחנו אומרים כל יום בסיום התפילה.

חז"ל מספרים שכשטיטוס, קיסר רומא ומחריב המקדש, חזר לארצו בספינה, הים נעשה סוער והספינה היטלטלה. טיטוס התריס אז כנגד א־להים ואמר שכוחו של א־להים הוא רק במים, שהרי פרעה וסיסרא טבעו שניהם. "אם הוא באמת כזה גיבור", המשיך טיטוס לפעור את פיו, "נראה אותו מנצח אותי ביבשה". בתגובה, החליט א־להים "לעמת" את טיטוס עם יתוש. כשעלה טיטוס ליבשה, נכנס לו יתוש לאף, ובמשך שבע שנים הלם בראשו וגרם לו סבל נורא, עד שהעדיף טיטוס את מותו מחייו.

באמצעות דמותו של טיטוס נותנת האגדה הזאת פה לטענה שלפיה א־להים מושל מחוץ למקומות היישוב, ואילו במעשי בני האדם, "קשה" לו להתערב. אבל האמת היא שהשגחתו של א־להים מתפשטת גם בעולם האנושי לסעיפי סעיפיו, וגם אם זרים נכנסים למקדש ועושים בו כביכול כרצונם, הרי זה ברצונו של א־להים.

בתוך העולם האנושי עצמו, ישנם תחומים שקל לנו יותר לזהות כא־להיים ותחומים שפחות. יש לחיים צדדים עדינים ומרוממים, ויש צדדים גסים ומחוספסים. קל יותר למצוא תוכן וערך א־להיים במחשבות נאצלות מאשר בתאוות הגוף.

למדנו על כך שהכוהנים מקבלים חלק מהיבול, מהפירות והירקות, היין והשמן, וגם מעיסות הלחם שאנחנו מכינים. מה חסר כדי להשלים את סעודתם? בשר, כמובן. אכן, התורה מצווה על מי ששוחט בהמה טהורה כדי לאכול אותה, לתת ממנה את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן. הנתינה הזאת מבליטה שיש ערך א־להי גם לאכילת הבשר יחד עם כל הגסות שבה.

חז"ל מוסיפים ומציעים מהי הסיבה שבגינה זכו הכוהנים בחלקים האלה.

בעת מסע בני ישראל במדבר החטיאו אותם בנות מואב בזנות ובעבודה זרה. זמרי בן סלוא, אחד מנשיאי שבט שמעון, זנה אז עם כזבי בת צור, מראשי המדיינים. את המעשה הזה עשה זמרי מול עיני משה ושאר ישראל, שעמדו ובכו. פינחס, נכדו של אלעזר הכהן, שלא היה יכול לשאת זאת, נטל רומח, דקר את שני החוטאים והרג אותם. בזכות מעשהו של פינחס פסקה המגפה שפגעה בעם ישראל. פינחס עצמו זכה ל"ברית שלום" ו"ברית כהונת עולם", ולדברי חז"ל בזכות זה מקבלים הכוהנים את הזרוע, הלחיים והקיבה של בהמות החולין ששוחטים ישראל.

הקנאות של פינחס היא אש לוהטת, שרחוקה מאוד מהסטריליות שאולי נדמה לנו כי אמורה לאפיין את אנשי הרוח ומשרתי הא־להים. רק האש המתפרצת הזאת, האש שחורגת מהסדרים והכללים, היא זאת שמביאה רפואה לאש התאווה הנפולה, שמשחיתה את ישראל. לכן גם מביאה האש הזאת להרחבת חלקם של הכוהנים, ומאז ניתן להם חלק מהבשר שנאכל. אכילת בשר גם היא עניין מאוד לא סטרילי, אך עבודת א־להים שלנו חייבת לכלול גם את החלקים האלה בתוכה, גם את הקיבה והקרביים, גם את חספוס החיים וגסותם.

 

חז"ל אומרים שהזרוע ניתנת לכוהנים בזכות ידו של פינחס שאחזה ברומח. הקיבה ניתנת לכוהנים בזכות הדקירה שדקר פינחס את האישה החוטאת בקיבתה. הלחיים ניתנות לכוהנים בזכות תפילתו של פינחס. אך היכן ראינו שפינחס התפלל? הפסוק בתהילים מעיד "ויעמוד פינחס ויפלל" (תהילים קו, ל), ואמנם המפרשים מסבירים שהכוונה לעשיית דין, מלשון 'פלילים', אך חז"ל הבינו זאת גם במשמעות 'תפילה'. לצד הקנאות הגדולה הייתה בקרב פינחס דאגה וחמלה על ישראל, והוא ביקש עליהם רחמים מא־להים.

דילוג לתוכן